רגע לפני שניגש אל ה”רב שיח” עם מוהלים חשובים, בוגרי מכון ‘ברית מילה כהלכתה’ – הרשו לי לשתף אתכם עם הרגשתי האישית..
חשתי עונג מיוחד לשבת סביב שולחן אחד עם כחצי מנין אברכים תלמידי חכמים ויראים – חלקם נושאים במשרות תורניות חשובות – המקדישים הרבה מאוד מזמנם לעבודת הקודש של הכנסת ילדי ישראל בבריתו של אברהם אבינו.
היה קשה לפתוח בראיון – משום שכאשר מוהלים פעילים נפגשים, בפרט כשמדובר בתלמידי חכמים מופלגים, באופן ספונטני מתעוררים דיונים ערים וסוערים סביב הלכות מילה. נידונו שם דעות שונות של הפוסקים האחרונים, סיפורים, אמירות מעניינות ממקורות שונים שכל אחד בירר שמע ונפגש בהם תוך כדי עבודתו. בהמשך התפתח ויכוח בדבר המקור למנהגים שונים הנהוגים בעת הברית. הרגשתי שאם לא אפסיק אותם בכדי להתחיל בראיון ‘עלול’ גם אני להיסחף ולהפוך למוהל.
האווירה הייתה מיוחדת. הרגשתי באופן מוחשי את ה”עושים בשמחה” שנאמר על מצות מילה. היה קשה לי להבין את כל מה שנאמר שם, הם דיברו מהר בשפה של מומחים, אבל נסחפתי להתלהבות של העשייה הקדושה בה הם עסוקים, הייתה זו חוויה מיוחדת ונפלאה שהותירה עלי רושם כביר…

הכרות:

המבוגר שבחבורה הזאת הינו, הרב בנימין כהן שליט”א, מוהל מוכר ופעיל מאוד בחסידות ברסלב. ר’ בנימין נחשב אברך משכמו ומעלה, עובד ה’ גדול, פניו מאירות בחן מיוחד, ושמו הולך לפניו כמוהל מומחה ומצליח.
לצידו ישב הרב אברהם ישראל פרץ שליט”א, בנו של המוהל הגאון הצדיק המקובל מזכה הרבים המפורסם רבי נסים פרץ זיע”א, שהיה ראש ישיבת “בית א-ל” בבני ברק, והוא עצמו משמש כרב הקהילה. וכמו אביו וסביו שהיה המוהל המפורסם רבי רפאל אבוהב, עוסק גם הוא בהצלחה מרובה בהכנסת ילדי ישראל בבריתו של אברהם אבינו.
השלישי בחבורה הוא הרב מרדכי גוטפריד שליט”א, אברך נמרץ ומוכשר, משמש כראש כולל “תפארת אהל משה” מיסודו של הרב משה זאב כ”ץ זצ”ל שהיה רבה של בית שמש, וממשיך גם הוא באומנות ובמומחיות מיוחדת, באחד מפעולותיו הברוכים של הרב כ”ץ ששימש כמוהל שנים רבות ומל אלפים מילדי ישראל. גם זכה ר’ מרדכי, שהאדמו”ר מבויאן שליט”א, שראה אותו מל ילדים רבים, ממליץ עליו בחום ובהתלהבות.
אברך ת”ח נוסף שזכיתי להכיר שם, הוא הרב אלחנן בקרמן שליט”א, אברך מוכשר ביותר, פה מפיק מרגליות, שקוע ראשו ורובו בלימוד ובמסירת שיעורי תורה רבים ומגוונים המפורסמים בבהירותם ומתיקותם, ועם כל זה מוצא זמן גם למצוה הגדולה ביותר – מצות המילה, אשר הצליח בה מאוד והתמחה באומנות זו כאחד הגדולים.
ואחרון חביב, מוהל שנכנס לשוק רק בשנים האחרונות, אך מהר מאוד הפך למבוקש ביותר, ובעיקר בבני ברק, עד שכהיום הוא כבר מל מאות ילדי ישראל בשנה, ה”ה האברך היקר, ת”ח ואיש האשכולות ראש חבורת הלכה בכולל ‘יששכר באהליך’ בני ברק, ומו”ץ בבית ההוראה דהגרמ”ש קליין, הרב זאב פוקס שליט”א.
מידי דברנו בהרב פוקס, לאחרונה התפרסמה כתבה בעיתון על ילד שדימם אחרי ברית ולמקום הגיעו כוחות הצלה גדולים שלא הצליחו לעצור את הדימום, והרב זאב פוקס שסיים ברית באולם סמוך הגיע ברגע האחרון ובידיו האמונות זכה להציל את חיי התינוק.
עם כל אלו היה לי הכבוד לשבת סביב שולחן אחד, ואחרי ששעו לתחנוני ועצרו את הדיונים הסוערים, הואילו לספר לי מעט כל אחד בתורו, כיצד מצא עצמו נכנס לעסוק בתחום זה, וכיצד מצא את דרכו ללימוד מקצוע קודש זה, במכון בו מלמד הרב יחזקאל קיין.

הרב בנימין כהן:

חמי הרה”ח ר’ יהודה לייב פראנק זצ”ל מזקני ירושלים ומחשובי חסידי ברסלב, היה איש האשכולות. לבד מזה שהיה ת”ח ומתמיד עצום מאוד, וחוץ ממה שהיה עובד ה’ מופלג שמעולם לא חס על כוחו ומרצו עבור כל דבר שבקדושה שבא לידו, זכה לעסוק גם בקירוב רחוקים, שידך מאות בעלי תשובה ואנשים מרקע חלש, כשהוא גם מעמיד לרשותם את כל ההלבשה מהגמ”ח המפורסם של ביגוד יד שניה אותו מנהלת עד היום חמותי שתחי’.בין שאר פעולותיו הכבירות הוא עסק גם במילה, וזכה למול אלפים רבים מילדי ישראל.
חמי זצ”ל היה בדעה, שכל אב שמסוגל לזה, עליו להשתדל למול את בניו בעצמו, לכן כבר בלידת בני הראשון הוא המריץ ועודד אותי לקחת לכל הפחות חלק במילת בני.
כך, מבלי להיות מוהל, מצאתי את עצמי מל את כל בניי, כשאצל כל אחד מהם אני מתקדם בעוד כמה פרטים שבפעם הקודמת לא עשיתי לבד, וכך בכל פעם עשיתי עוד משהו ועוד משהו.
אמנם, אחרי הכל עדיין לא ראיתי את עצמי כמוהל, ובכל הפעמים ליווה אותי חמי זצ”ל שהיה עומד על גבי ומסייע בידי לעשות את המצוה כשורה.
כשהתבגר חמי זצ”ל כהו עיניו, הראיה היתה קשה עליו מאוד, ובני המשפחה בחרו בי כאחד שנמצא מעט בעניינים, שאלווהו בבריתות לשמור את דרכיו ולהיות לו לעיניים.
מכיוון שכך, כשראיתי באותו זמן מודעה על “קבוצת אברכים המתארגנת ללמוד מילה אצל מוהל ותיק ומוסמך”, מצאתי בכך הזדמנות נאותה להבין יותר במילה, כדי שאכן אוכל להיות לעזר וסעד לחמי.
הרב קיין שליט”א, אותו הכרתי בסדרת השיעורים על מילה, שהפכה אח”כ ל”מחזור הראשון” של “מכון ברית מילה כהלכתה”, נתן לי הרבה יותר ממה שציפיתי. אם לפני זה, עם הידע שהיה לי חשבתי שאוכל להיות רק ‘שוליה’ למוהל אחר, מצאתי את עצמי בסיום הלימודים מל בעצמי מהחל ועד כלה.
בתחילה היו אלו רק הנכדים שיחיו, ואחרי שנתיים כשחמי ע”ה נפטר, הפכתי בס”ד למוהל שידיו מלאות עבודה ברוך ה’, כשרבים מאלו שחמי מל אצלם ראו בי כממשיך דרכו בעבודת הקודש של המילה.
לפני השיעורים של הרב קיין ידעתי כל מה שמוהל צריך לדעת, אבל לא היה לי את האומנות בידיים.
אחרי שלמדתי אצל הרב קיין, גם קיבלתי כתובת איליה יכולתי לפנות במשך כל השנים, היה את מי לשאול ולהתייעץ על כל צעד ושעל, וזה דבר שבלעדיו אי אפשר להצליח.

הרב אברהם ישראל פרץ:

אני לא המוהל היחיד במשפחתי, אני כבר דור שלישי במקצוע קודש זה.
סבי אב אימי היה המוהל הנודע הרב רפאל אבוהב זצ”ל, עמו התרחש הסיפור המפורסם על הברית של הילד החילוני בחולון, אותו מל סבי במעמד קירות הבית בלבד, מחמת שהוריו שזלזלו במצווה השאירוהו לבד עם התינוק עד שהמטפלת תחזור. סבי בכה בעת הברית יחד עם התינוק והתפלל על נשמתו שמקבלת חינוך כה קר ומנוכר ליהדות, ולבסוף כשהילד הגיע לגיל מצוות, נמשך מעצמו לחזור לשורשיו, והצליח להגיע אל סבי, אשר כוון אותו למוסדות תורניים וזכה לראותו גדל בתורה.
כשהגעתי לקורס של הרב קיין, זה היה אחרי שנים רבות שליוויתי את מו”ר אבי ז”ל בעת שהיה מל ילדי ישראל, ואף מלתי כמה ילדים בעצמי אחרי שגם קיבלתי הדרכה מפורטת לכך ממוהל חשוב בבני ברק שעזר לי בזה.
בכל זאת, להצלחה בפועל זכיתי רק אחרי השיעורים המיוחדים של הרב קיין, שדרך הלימוד המיוחדת שלו פתחה בפני מחדש את עולמה של אומנות המילה, נתנה לי את הכלים לדעת כל מה שמוהל מומחה יודע, ובעיקר להרגיש שיש לי את האומנות בידיים, ע”י הכלים והדרכים המיוחדים שיש לו לזה, עד שזכיתי להגיע עד הלום.
נהניתי מאוד מהגישה ההלכתית של הרב קיין, החומר היה מוגש באופן מאוד ענייני, מאוד מתומצת, התפעלתי מכושר ההסברה המעולה שלו, ומתשובותיו הברורות והבהירות על כל שאלה.
החלק הרפואי אותו מלמד הרב בשיעוריו, ערוך בסדר נפלא ובטוב טעם, היה חדש לי. זהו חלק נחוץ מאוד כדי להתמצא בנושא קביעת מועד הברית כאשר יש איזו שאלה רפואית. הקורס פתח בפניי עולם חדש. אין אפשרות לקבל ב’שימוש’ את כל המידע הזה.
נפעמתי מהגישה, מההסברים הברורים, ומהרצון העז של הרב קיין שכל אחד יצא עם ידע מלא, מתוך סבלנות עצומה לכל אחד, שגם אם מישהו חלש הבנה, הוא יבין הכי טוב שאפשר.
בקיצור, הרב יחזקאל נתן לי את הכלים לדעת כל מה שמוהל מומחה יודע, בזכותו גם כשהייתי צריך להתמודד מול רופאים בבריתות מיוחדות יכולתי לעשות זאת.

הרב מרדכי גוטפריד:

זה היה לפני הברית של אחד מבניי, נכנסתי לאדמו”ר מבויאן שליט”א להזמין אותו להיות סנדק, האדמו”ר שאל אותי אם אני הולך להיות המוהל, אמרתי לו שלא חשבתי על כך, אז הוא אמר לי “אבל רבי משה זאב הרי היה מוהל”.
הבנתי מדבריו, שהיות ואני עומד בראשות הכולל והקהילה מיסודו של הרב משה זאב כ”ץ זצ”ל שהיה רבה של בית שמש, עלי גם לעסוק במצוות מילה שתפסה חלק חשוב ונכבד בחייו של ר’ משה זאב, שדרך אגב היה גם המוהל של האדמו”ר מבויאן שליט”א.
את הברית ההיא עוד לא זכיתי לעשות, אך אמרתי למוהל כי בפעם הבאה בעז”ה, אני מתכונן לעשות את הברית לבד, כפי שהורה לי האדמו”ר.
בתחילה כלל לא חשבתי שקורסים ושיעורים יכולים לתת מענה ללימוד מקצוע כל כך מורכב הדורש אחריות כה גדולה. חיפשתי איפה מוהל מפורסם ומקצועי שילמד אותי באופן פרטי, אך המחירים היו בשמים.
היה לי קשה להתפשר על משהו אחר, כיוון שבמקצוע השחיטה הצלחתי מאוד דווקא ב’לימוד פרטי’ אצל הטובים ביותר בתחום, ועל פי מה שהכרתי משם היה נראה לי שמקורסים וכדומה לא יוצא כלום.
אבל בדיוק באותו זמן, נודע לי מחבר קרוב, שהרב קיין התחיל מחזור נוסף בקורס ללימוד אומנות המילה, אמרתי לו שאני צריך מישהו גדול ומקצועי שישקיע בי באופן פרטי, אחרת לא יהיה לי את הבטחון הדרוש כדי לגשת למלאכה כל כך רגישה, לא נראה לי ששיעורים וכדומה יכולים לעזור לי בזה, אך הוא התעקש ואמר לי: תנסה, מה תפסיד?.
כשהגעתי לשיעורים הראשונים, ראיתי מהר מאוד שהקורס הזה נותן מענה ‘ממש כמו לימוד פרטי’. החומר העשיר והמיוחד של הרב קיין, יחד עם שיטת הלימוד המיוחדת שלו, לא מותירים פרט אחד שלא מקבלים עליו את מלא המידע וההבנה.
אבל יותר מזה, כל תלמיד מרגיש שהוא תלמיד יחיד ולא אחד מתוך רבים, הרב קיין מעניק יחס אישי מיוחד ומתאמץ לקדם כל תלמיד ותלמיד להביאו להצלחה מקסימלית, בעיני זהו משהו נפלא.
היום, כשאני מסתכל לאחור, אני מבין ששום לימוד פרטי לא היה נותן לי מה שקבלתי אצל הרב קיין.

הרב אלחנן בקרמן:

כשישבתי בכולל ולמדנו הלכות מילה, אז הרב שלי שהוא מוהל ניסה להסביר מה זה ברית, התמונה שהצטיירה מדבריו, נראתה בדמיוני משהו מוזר ביותר שכלל אינו מסתדר עם המציאות. כל ההגדרות שנאמרו אז, גרמו לי לצאת יותר מבולבל מלפני כן.
כששמעתי על השיעורים על מילה, לא עלה בדעתי וברצוני כלל להיות מוהל, רציתי פשוט להבין את המצווה הזאת שאנו זוכים לקיים אצל בנינו, שהיא מצוה כל כך חשובה וגדולה, חפצתי לרכוש הבנה בססית ביותר ולהבין מה הם הפעולות שהמוהל מבצע כדי להוציא מתחת ידיו ברית כהלכה.
בהגיעי לשיעור הראשון, פגשתי לפני השיעור תלמיד שסיים את המחזור הקודם ועסק במילה, קראתי לו לצד והסברתי לו שאני רוצה פעם אחת ולתמיד להבין את הענין כדבעי. הוא אמר לי מיד: “כאן המקום שלך!”.
שאלתי אותו: “תגיד לי איך יכול להיות דבר כזה, שאתה עובר קורס ואחר כך אתה עושה ברית? האם יש בכלל מציאות כזאת?”, הוא השיב לי: “כן! עובדה, עברתי את הקורס וכבר עשיתי ב”ה כמה וכמה בריתות”.
דבריו היו נראים לי מופרכים מעיקרא, אבל בסוף, בלי תכנון מוקדם נהייתי גם אני מוהל ב”ה.
זה נכון שיש עוד אפשרויות ללמוד מילה, אבל מי שרוצה לקצר הליכים, כאן המקום שלו.
אחד הצדדים החזקים של הרב קיין, זה הוראה נכונה. הוא מגיש לתלמידים בכפית של זהב, ישר לתוך הפה, פתרונות לכל סוגי ההתמודדויות בהם הם עלולים להתקל במשך הזמן.
במקום לעבוד קשה ולהסתבך, כשלומדים במקום הנכון מגיעים בס”ד ישר להצלחה.

הרב זאב פוקס:

לא בן מוהל אני ולא נכד של מוהל. במסגרת לימודיי בכולל נמשכתי תמיד לדברים פרקטיים מעשיים, ומכח זה התעניינתי גם במלאכת המילה.
בכולל פגשתי שני חברים שלמדו מילה אצל הרב קיין, והם אמרו לי: “אם ללמוד מילה זה רק אצל הרב קיין!”
לא היה לי שום רקע בנושא, וכמו רוב האברכים, לא ידעתי בין ימיני לשמאלי, את ההלכות למדתי מעט, אך בחלק המציאותי והפקרטי לא היה לי כל ידע, גם לא הבסיסי ביותר.
בשיעורים הנפלאים קבלתי בהדרגה את כל המידע הדרוש, בהמשך גם את האומנות בידיים, עד שהגעתי ב”ה לבריתות בפועל, ובעצמי לא האמנתי שאצליח בזה כל כך.
עלי להדגיש ולציין כי מלבד התמורה המלאה שמקבלים בקורס, לימוד מקצועי שמביא לידי מעשה. הכי חשוב, זה השמירה על הגישה ההלכתית המקורית, דבר שלדאבוני לא בכל מקום מקפידים על כך, ללמד עפ”י המסורה ועל פי אזהרותיהם של גדולי הפוסקים בכל הדורות, להשתמש אך ורק בכלים המותרים ובדרכים הנכונים, עפ”י כללי ההלכה והמנהג המקובלים בכלל ישראל מדור דור.

לסיום:

בתום השיחה המרתקת הרהרתי לעצמי, כמה מעניין לראות את הניגודיות בין אלו שהגיעו מרקע של מוהלים במשפחה וכדומה, שכבר היה להם ידע נרחב בתחום, לבין אלו שלא היה להם שום רקע קודם.
אלו גם אלו מצאו כאן את המקום ללמוד ולהתקדם בתחום מיוחד זה, ולקבל את הכלים כיצד להתגבר על כל הקשיים העומדים בדרך, עד להצלחה הגדולה להפוך בסיעתא דשמיא למוהלים מבוקשים.

הפוסט מילה “על המילה” הופיע לראשונה ב-ברית מילה כהלכתה.

המגן הוא כידוע ‘כשמו כן הוא’, כלי שנועד להגן מפני פגיעה בעטרה.

כלי ה’מגן’ כבר מוזכר בספרו של היעב”ץ שנכתב לפני כשלוש מאות שנה, אמנם נראה מדבריו, שרק אלו שלא היו בקיאים כל כך באומנות המילה השתמשו בו, אך בדורות האחרונים – לא ברור מתי בדיוק חל המפנה המכריע בתחום – הפך השימוש בכלי זה לנחלת הכלל, ומעלות ויתרונות רבות נמצאו בו, עד שגם המומחים והאומנים הגדולים ביותר אינם מבצעים ברית ללא ה’מגן’.

למעשה כהיום, המגן אינו כלי המיועד למי שאינו בקי באומנות המילה, כי עבורו לא יועיל המגן מאומה, כפי שכבר כתב היעב”ץ שמי שאינו בקי, יוכל חלילה לדחוק גם את בשר העטרה לתוך המגן, אלא המגן מטרתו לשמש ככלי עזר למוהלים האומנים והמומחים אשר יודעים כיצד להשתמש בו נכון, ואשר על ידי המגן הם מגיעים לתוצאות הרבה יותר טובות מאשר בעבר.
מסתבר כי זוהי הסיבה שבגללה עברו כולם להשתמש במגן, פשוט לקח שזמן עד שהמגן התפתח והגיע לצורה הרצויה, ורק כאשר הוא השתכלל כפי שהוא היום הוא הפך לנחלת הכלל.

אנו רואים שני עדויות לצורת פעולתו של המגן, מצד אחד התיאור בדברי היעב”ץ מצייר לנו לכאורה ציור של מגן בעל חריץ רחב מאוד, כזה שהסיכון לדחיקת בשר העטרה לתוכו גדול מאוד.
לעומת זאת בתיאורו של בעל ה’מנחת אלעזר’ בספר ‘אות שלום’ מצטייר לנו מגן בעל חריץ צר ביותר, וכך נכתב שם: “העידו לפניו יודעים ומבינים שראו שהסירו הצבת אחרי החיתוך במקום שנהגו בה והיה במקומה צרורות דם שחור”.
דרך אגב, אם כבר מזכירים את דברי בעל המנחת אלעזר שנחשב מהמתנגדים לשימוש בכלי המגן, חשוב לציין את מה שכתב בסוף דבריו: “אך במקומות וגלילות שכבר החזיקו בצבת העשויה הזאת והמוהלים שלהם לא יוכלו באופן אחר… אי אפשר למחות בהם כי אם ימולו בלתי זאת יוכלו לבא לידי מכשול יותר”.

לכן כהיום חשוב מאוד לדעת זאת, כי אין זה מן החכמה להתחכם ולעשות דברים אשר כבר אינם נהוגים היום, אחר שכבר הוחזק כלי המגן לכלי שמונע תקלות ומסייע להגיע לתוצאות מובחרות בהרבה, בין מבחינה הלכתית כפי שידוע שהיום פחות שכיח שאלות של ‘ציצין המעכבין את המילה’, ובין מבחינה רפואית, שתוצאות הריפוי והאיחוי ישרים ויפים יותר.
וכידוע מכמה מקרים של גדולים וטובים שהתעקשו שלא להשתמש במגן, וע”י זה באו לידי תקלה והתחרטו על כך.
עם כל האמור לעיל, יש לדעת כמה נקודות חשובות ויסודיות גם כדי לעשות הכול באופן הראוי והמובחר עפ”י ההלכה, וגם כדי למנוע שלא יצא תקלה ומכשול מתחת ידינו חלילה, ונבאר את דברינו בשני הפרקים דלהלן:

א. איך מוצאים את המגן המומלץ והמובחר

בראשונה יש לדעת כי היות וכלי המגן עבר גלגולים ושינויים רבים, וכאמור הסיבה שהוא הפך לנחלת הכלל היא משום שהוא התפתח בשלב כל שהוא לסוג וצורה מסוימים, אשר גרמו לכך שהוא התקבל ברוב דעות ככלי אשר התועלת שבו כה רבה, עד כי אין הצער המועט שהוא מוסיף נחשב כדי לוותר על היתרונות שלו.
לכן חשוב לדעת איה הוא מקום כבודו, ואיזה הוא אכן המגן הרצוי, אשר הוא זה שמביא יותר תועלת ופחות צער לתינוק.
כדי להבין את הדברים כראוי, יש לדעת כי המגנים באים בגדלים ובצורות שונים, ועשויים גם כן מכלי מתכות שונים וברמת גימור שונה.
ויש לבדוק את כל אחד מהפרטים הללו לגופו:

1. החריץ:

עד לפני כשלושים שנה היה ניתן לראות מוהלים רבים שרוחב החריץ במגן שלהם עמד על כשני מילימטרים, ולפעמים אף יותר מכך, חריץ כזה הוא חריץ רחב מאוד, המעלה שלו היא שהתינוק כמעט לא יחוש מאום בעת שימוש במגן שכזה, ומאידך זה כמעט כמו לעשות ברית ללא מגן, מחמת שהחריץ רחב כל כך ובקלות רבה עלול להכנס לשם גם חלק מבשר העטרה חלילה.
מאוחר יותר נקבע הגודל הרצוי והמומלץ לחריץ ועמד על 1 מילימטר, זהו אכן הגודל הראוי והמומלץ בדברי רוב הפוסקים המתייחסים לנושא.

כהיום רוב המגנים הנמכרים בשוק הם מעט יותר צרים והחריץ הסטנדרטי שקיים היום הוא 0.8 מ”מ.
אך גם במגנים שיוצרו בשנים עברו, וגם היום יש מגנים שרוחב החריץ שלהם הוא פחות מ 0.6 מ”מ אשר רוב הפוסקים אסרו את השימוש במגנים שכאלו, ויש אפילו מגנים שרוחב החריץ שלהם הוא פחות מ 0.3 מ”מ, אשר אין בינו לבין כלי הקלאמפ מאומה, משום שהוא מביא כמעט לאותה תוצאה, בין מבחינת הכאב הרב שהוא גורם, ובין שנחשב שהוא חותך עוד לפני שחותכים בפועל, וכן משום שהוא לפעמים מונע יציאת דם. וכל מה שהאריכו הפוסקים לגנות ולאסור את השימוש בקלאמפ מכל וכל, נוגע גם למגנים אלו.
לצערי נפגשתי לא אחת עם מוהלים ת”ח ויראי שמים מרבים, אשר החזיקו ברשותם ואף השתמשו במגנים כאלו פשוט מחוסר ידיעה והבנה בדברים.
יש דעה רווחת כי מגן הבנוי משלשה חלקים הינו בגודל אסור, אכן יש היגיון בזה, כי אחד הסיבות לבניית מגן מחלקים נפרדים, הוא משום שאי אפשר לגמור לעבד את שולי הכלי כאשר החריץ הינו צר מאוד, ולכן מחברים את החלקים רק לאחר הליטוש.
אך בשטח צריך לבדוק כל מגן לגופו, כיוון שראיתי מגנים הבנויים מחלק אחד והם פחות מהמותר, כי המכשור המשוכלל שיש היום מאפשר לעבד וללטש שוליים גם כאשר החריץ הינו צר ביותר. ומאידך ראיתי מגנים הבנויים משלוש חלקים שאף שהם צרים מעט, הם עדיין ברוחב המותר.
ישנם גם מגנים הבנויים כך שרוחב החריץ מוצר והולך, הוא מתחיל בחלקו העליון בגודל מסויים ובהמשך הוא נהיה יותר ויותר צר.
גם במגנים אלו מצוי מאוד שאף שבתחילתם הם בגודל ראוי, ברובם המכריע הינם צרים מהמותר, הגם שבחלקם החלק הצר פחות מ0.6 מ”מ הוא רק בסוף אשר עפ”י רוב לא מכניסים את העור עד לסוף המגן ממש, ובמקרים אלו רצוי לסמן את המגן כדי לדעת עד היכן מותר להכניס את העור בעת הברית.

2. הגימור והליטוש

דבר שלפעמים עוד יותר חשוב מרוחב החריץ, הינו הגימור והליטוש של הכלי, שמעתי על יותר ממקרה אחד בהם מוהל המקפיד על מגן עם רוחב חריץ כשר, שהשתמש במגן חדש, ועוד לפני שהוא ברך על המילה הוא מצא את עצמו עם הערלה ביד אחר שהמגן שלא היא מלוטש כראוי חתך את העור עד שהוא הוסר ממקומו לגמרי.
במקרה אחר ראיתי מוהל, שאף שהמגן לא חתך את הערלה לגמרי, אבל הוא פצע את העור וגרם לדימום רק מהכנסת המגן בלבד, מחמת שהמגן היה מתכת זולה ברמת גימור גרועה.
לכן בעת רכישת מגן מכל סוג שהוא יש להעבירו על עור היד ולהרגיש את רמת הגימור והליטוש עם אינו פוצע ושורט, כמו”כ מומלץ לבדוק ע”י הכנסת ניילן לתוך החריץ והעברתו על צידיו הפנימיים מעט בחוזק, אם המגן לא מלוטש טוב, הניילון ישרט ויחתך.

3. עובי וסוג מתכת

עובי וסוג המתכת חשובים גם כן מאוד, כי מגן ממתכת רכה או דקה מידי עלול להתעקם כאשר דוחקים אותו לתוך העור, והפרשי הגובה של שני צידי המגן המתרחקים אחד מהשני עלולים לגרום לסכנה.

* * *

טיפ: סימן מובהק למגן צר האסור לשימוש עפ”י הלכה: אחרי החיתוך צריך לשלוף אותו החוצה בכח, הוא לא יוצא בקלות.

* * *

למעשה: כל מוהל מומחה מעדיף להחזיק ברשותו מגנים מכמה סוגים, שכן ‘לאו כל האצבעות שוות’, ולפעמים מתאים יותר מגן עם חריץ קצת גדול יותר מהסטנדרט, ולפעמים יש צורך בחריץ צר יותר.
אך בכל אופן חובה לבדוק שגם המגנים הצרים יותר אינם פחות מ 0.6 מ”מ כמבואר דבר זה בכמה פוסקים.
היום יש מגנים שמתחילים ברוחב גדול ומסתיימים ברוחב צר, מגנים אלו יכולים לתת מענה לכל מיני מצבים, כי קל יותר להכניסם גם כאשר גודל ועובי העור קצת יותר מהרגיל, ובחלקם הפנימי הם מתאימים גם למצבים בהם העור דק ביותר.
רובם של מגנים אלו מסתיימים ברוחב פחות מהמותר, ואם רוב אורך החריץ כשר ורק בסופו הוא צר מהמותר ניתן לסמן זאת כדי לדעת בדיוק עד היכן מותר לדחוק את העור.
גם יש להיזהר כי מצוי מגנים מסוג זה המתחילים ברוחב גדול באופן מוגזם, שעלול לאפשר מאוד בקלות כניסה של בשר העטרה פנימה.

ב. מתי נכון וראוי להשתמש עם מגן ומתי לא

על המוהלים, (ובעיקר על אלו שעדין אין להם מספיק ניסיון) לדעת, כי יש מצבים הפוכים, מצבים שם דווקא בשימוש עם מגן תהיה עם רמת סיכון הרבה יותר גבוהה.
מדובר במצבים בהם יש רק ערלה חלקית (נקרא היום ‘נולד מהול’ או ‘חצי מהול’, מצוי מאוד במקרים של ‘היפוספדיאס’), כמובן שיש בזה הרבה דרגות, וכל דבר יש לבדוק לגופו של ענין, אבל גם אם ראיתם מוהל שהצליח לעשות ברית כזאת ע”י ‘תפיסה’ רגילה והכנסת מגן, זה לא אומר שאתם גם יכולים, הרבה נכשלו בבריתות כאלו, כי קשה מאוד לתפוס רק את העור שהוא קצר יותר, מבלי להכניס בטעות גם חלק מהעטרה חלילה, רק מוהלים מומחים עם הרבה ניסיון יכולים לבצע זאת.
ישנם גם בין המומחים הגדולים ביותר, שיעדיפו תמיד לבצע בריתות מסוג זה באמצעות מספריים, בשיטות השונות הידועות בזה.
לא אכנס לפרטים הקיימים בעניין, אשר רבו מספור ולא שייך לבארם על גבי הכתב. אך חשוב ביותר להדגיש, כי כל שינוי במבנה הברית ובצורת הערלה, יכול לגרום לרמת סיכון גבוהה יותר כאשר מבצעים ‘תפיסה’ באופן הרגיל ומשתמשים במגן, יתכן כי מוהל חסר ניסיון שייקח מספריים ויגזור מסביב, אף שהביצוע לא יהיה עבורו קל, יהיה בכך הרבה פחות סיכון מאשר לנסות לבצע בברית כזאת ‘תפיסה’ רגילה.

* * *

כמו”כ יתכנו גם בריתות רגילות, שבשעת התפיסה עלולים להרגיש קושי בהחלקת העטרה כלפי מטה, העטרה אינה משתחררת ויורדת כמו תמיד.
הכלל הראשון הוא, בשום אופן לא להתעקש ולנסות לתפוס בכח! זה עלול להיות מסוכן, צריך לנסות לבדוק מה הבעיה ולמצוא את הפתרון הנכון, אם אינכם מצליחים בקשו עזרה.

דבר זה עלול לקרות מכמה סיבות.
הדבר השכיח יותר, מצוי מאוד בערלות פתוחות (גם כאשר ארכם הוא רגיל ואינם בגדר של מהול חלקית), שה’פרנולום’ דבוק ומחובר עד למעלה, במקרה כזה, הפשלת הערלה וניתוק מוקדם של הפרנלום לפני הברית יפתור את הבעיה.
אך יתכן גם מצב נוסף, זה כבר יותר נדיר אך בהחלט מצוי, (בד”כ גם בבריתות שיש בהם שינוי צורה חיצוני כל שהוא). הרקמות הפנימית של החלק הוונטרלי (שעה 6) דבוקות לעור החיצון ואינן נותנות לעטרה לרדת בשום אופן.
במקרה כזה הפתרון יהיה לקחת שיפוע מאוד גדול, זאת אומרת לקחת בשעה 12 כרגיל, ובשעה 6 לקחת כמעט אפס. התוצאה תהיה שאחרי הברית ישאר ציץ ארוך בשעה 6, אותו יש להוריד עם מספריים בעדינות אחרי הברית, זה לא קל, כי הוא דבוק מאוד לרקמות הפנימיות, וזה דורש מיומנות גדולה.
אך תפיסה “בכח” במקרה כזה עלולה להסתיים בחיתוך של חלק מהעטרה חלילה, ולכן בכל מצב ספק יש להחמיר ולוותר לגמרי או לבקש עזרה.

שימו לב! המאמר מיועד רק למי שכבר מנוסה ומבין במה המדובר, ואין ללמוד מכאן ללא הסמכה מקצועית כפי המקובל.

השם יתברך יעזרנו תמיד על דבר כבוד שמו, להשכיל ולהצליח בעבודת הקודש, לעשות הכול לפי ההלכה, ללא שתצא חלילה שום תקלה ומכשול מתחת ידינו, ויתקיים בנו תמיד “וכרות עמו הברית” שהקב”ה יהיה עם ידינו בעת מעבדינו אמן ואמן.

הפוסט ‘אומנות המילה’ פרק א’ – השימוש במגן הופיע לראשונה ב-ברית מילה כהלכתה.

פירוש המילה “פורעין” במשנה במסכת שבת

במשנה שבת: מוהלין ופורעין ומוצצין, ופירש”י: “פורעין, את העור”.
מלשון המשנה “פורעין את העור”, ולא “פורעין את עטרה” או “את המילה”, אנו למדים שמשמעות המילה “פורעין” היינו “קורעין” את עור הפריעה החופה את העטרה, שאילו כוונת המשנה הייתה “פורעין” מלשון גילוי, לא מתאים לומר זאת על ה”עור” אלא על ה”עטרה”, כי את העטרה מגלין מן העור החופה אותה. מכאן אנו למדין שדברי המשנה “פורעין” מורים לנו על קריעת עור הפריעה.

אסמכתא מדברי השולחן ערוך והרמב”ם

ובפירוש המשניות להרמב”ם כתב כן בפירוש “פורעין, כאילו אמר קורעין”, וכן לשון השו”ע והרמב”ם “קורעין את העור…”.
היוצא מזה דאין די בדחיפת הפריעה למטה, (בל’ הפוסקים “למעלה” מן העטרה) אלא צריך קריעה בציפורן דווקא.
ובטעם הדבר נאמר, כי מלבד שכן קיבלנו המצווה איש מפי איש מדור המדבר, באם לא נקרע העור עלול לחזור ולכסות העטרה, כי בטבעו הי’ כן עור הפריעה מתחילה על העטרה, ובפרט כשמתנפח אינו יכול לעמוד למטה ונדחף על העטרה, ולא תמיד מועילה התחבושת להחזיקה למטה, אך אם קורעה גורם להרחבתה כשלמה, ומתיישבת היטב תחת העטרה, בפרט כשחובשה שם היטב וגם יש טוענים כי הקריעה מחלשת כוחה ושוב לא תהא לה מחייה (עי’ אור החיים הק’ תזריע וז”ל: הפריעה הוא מה שפורע העור הדק לב’…פי’ יעשנו כבשר שאין בו חיות עכ”ל).

מילת “פריעה” נוספת בדברי המשנה שמשמעותה “גילוי”

אך במשנה דלהלן “מל ולא פרע את המילה כאילו לא מל” פירש”י, “לא פרע, לא גילה” משמע דמפרש קריעה מלשון גילוי וא”כ אם גילה את העטרה מעור הפריעה סגי, בין אם ע”י – מילה ופריעה בבת אחת, בין אם ע”י שקילף את עור הפריעה מן העטרה בציפורן וחבשה למטה, באופן שהתחברה שם ולא תעלה שוב על העטרה, בזה סגי אע”פ שלא קרע את עור הפריעה,
אך בכדי לתרץ את הסתירה בדברי רש”י נצטרך לומר, כי במשנה א’ שמדבר בלשון ד”לכתחילה”, בוודאי “לכתחילה” יש לקרוע את עור הפריעה כפי שנהגו מעולם בישראל הלכה למשה מסיני, (או מזמן יהושע, כדדרז”ל “שוב מול את ישראל שנית”, ואולי קיבלו מסיני אך קיימו למעשה רק עם יהושע כדארז”ל “מפני רוח צפונית”) אך בדיעבד אם גילה העטרה ע”י קילוף הפריעה בציפורן סגי, ורק כשמל ולא “גילה” העטרה כלל ע”ז נאמר במשנה “כאילו לא מל” (ומדויק כן מל’ המשנה: ולא פרע את “המילה” ואם הפירוש קריעה הול”ל ולא קרע את “העור”, כי את המילה=העטרה אין קורעים אלא מגלים אותה מן העור, לכן הוכרח רש”י לפרש לא פרע את המילה: לא גילה).
יצא לנו מזה, כי אם מתגלית העטרה בלא שקרע את עור הפריעה, אע”פ שלא קיים המצווה כנתינתה לכתחילה, אך בדיעבד יצא.

דברי ספר “המנהיג” שאם לא קרע הרי זה “מל ולא פרע”

אך בספר המנהיג כתב וז”ל: מה ששנינו בפ”ר אליעזר המל, מל ולא פרע כאלו לא מל, פי’ כל חכמי ישראל ולא פרע, ולא קרע, שאחר שמל קורעו בציפורניו בגדל ובאצבע את העורות העליונים במשך כל העטרה שתתגלה כולה, שאלמלא גולין אותה בעלמא כמו ופרע את ראש האישה, כאשר שמעתי מפי הדיוט אחד שהיה מוהל ולא פורע ומוצץ (והילד נשאר ערל) [יתערל הילד] כבתחילה… ואני העבר העברתי את המוהל ההוא במדינת ברגו”ש ונתתי אחרים תחתיו אשר לימדתים, זכרה לי אל’ לטובה. אב”ן הירחי עכ”ל. לדבריו משמע כי אע”פ שגילה את העטרה, כיוון שלא קרע קרי לי’ “מל ולא פרע”, אך ניתן לומר כי שם מיירי מסתמא שנשתייר רוב הפריעה, באופן שאם לא קורע אותה בוודאי תחזור למעלה על העטרה כמקודם מחמת ריבויה, כי תתנפח ותקפוץ למעלה, וגם מחמת שהחלון קטן וצר ומשום כך אין באפשרותה להישאר למטה, ואף אם חבשה בטוב למטה, כשתוסר התחבושת תחזור למקומה, וגם עור החיצון יטפס ויגדל חזרה עד קצה העליון של הפריעה, וכמו שסיים שם “יתערל הילד כבתחילה” אך באופן שנשאר אך מעט פריעה, כדרך המוהלים היום שמשתדלים לחתוך רובה עם הערלה, והמעט שנשאר קילפה למטה וחבשה בטוב באופן שלא תחזור למעלה, יתכן כי יצא ידי חובת “פריעה” בדיעבד.

קריעת הפריעה בשבת לאחר שכבר נתגלתה העטרה

פוסקי זמננו דנו בשאלה: מוהל שמל בשבת, ומיד לאחר המילה קפצה הפריעה למטה מן העטרה, (בל’ הפוסקים “מן העטרה ולמעלה”) כפי שקורה פעמים רבות כשנשאר אך מעט מהפריעה, ובפרט כשמפרידים מקודם במפריד שאז אין הפריעה דבוקה לעטרה, וקורה שנופלת מאליה למטה (או שדחפה בידו) ונתגלתה העטרה, האם צריך ומותר להרימה ולקורעה,
הרב וואזנר (בשו”ת שבט הלוי ח”ז סימן קס”ג) אוסר לקרוע, וסברתו: כי מכיוון שנתגלתה העטרה כבר נתקיימה מצוות פריעה, ואע”פ ששנינו כי “כל זמן שלא פירש מן המילה חוזר אף על ציצין שאין מעכבין” משום זה קלי ואנווהו, סברתו: כי “ציצין שאין מעכבין” היינו שעולין על העטרה בשיעור שפחות מרוב גובהה או הקיפה, אך כאן מיירי שהפריעה אינה עוד על העטרה כלל כי נפלה למטה, ולכן אין לחלל שבת ולקורעה, וכן כתב בתשובה (שם) וז”ל: “בעניין עור הפריעה שנשאר בשלימותו או חלקו ורק עלתה מעל החריץ (לצד הגוף) או שהמוהל דוחקו שלא ברצונו לפני שהצליח לקורעו… אם מותר למשכו ממקומו ולקרעו בשבת… טבע עור הפריעה אם קרעו אותו בציפורניים, אבד כוחו וחיותו ומתאחה יפה עם בשר הגיד, משא”כ אם לא נקרע יכול להתנפח ולרדת גם למטה, (על העטרה) ולפעמים מכסה שוב העטרה”, ופסק שם הרב וואזנר בתשובה זו לאסור, וז”ל “כי כשעלה (עור הפריעה) למעלה (לצד הגוף) בלי קריעת ציפורניים וכל העטרה מגולה לפניו כראוי, מי יכול להכחיש שבזה נתקיים מצוות התורה בשלימותה… ונהי דיכול לגרום קלקול ונפוח לאחר זמן, זה יכול להיות סיבה אולי, שבחול ימשוך אותו למטה (לצד העטרה) ויקרע בציפורן כמקובל ויחזירו שוב לכאן ולכאן, אבל לעניין חילול שבת אני מהסס מאוד, דודאי כי האי גוונא אינו בכלל ציצין שאין מעכבין, דהתם נשאר דבר שאין מעכב על שטח מקום חיוב המילה והיה מעיקרא בכלל מצוות מילה, משא”כ בנדון דידן שמצוות מילה אזדה לה לגמרי… גם אם יחזור שוב לא יתדבק והרי בזה הוא מהול מעיקר הדין, (אך באופן שוודאי עומד עור הפריעה לחזור על העטרה, נראה שגם הוא מודה שיש להחזירו ולקרעו אפילו בשבת).
ובחלק ח’ (סימן צ) כתב עוד בעניין זה וז”ל: “דהרבה פעמים המוהלים ע”י שתופסים ב’ העורות ערלה ופריעה ביד וחותכין שיעור גדול קופץ ממילא עור הנשאר למעלה מן העטרה ונשארה העטרה מגולה משניהם, אבל המה כדי להראות שעושים גם פריעה בצפורן מושכים בכח עור הפריעה למטה ופורעין אותו בצפורן, אעפ”י שאין זה עוד אותו עור שצריך פריעה, וכתבתי שעושה כן בשבת בודאי נקרא מחלל שבת, דכיון שאין כאן בטבע עוד עור פריעה ששייך למצות מילה הו”ל פחות מציצין שאין מעכבין ופשוט”.
אך פוסקים רבים חלקו על סברתו זו, ופסקו כי אף באופן הנ”ל, חובה על המוהל להרים הפריעה ולקורעה אף בשבת כי כך מצוותה, ובלי קריעה יתכן שתעלה הפריעה ותכסה שוב העטרה.
ואפשר, כי שורש מחלוקתם היא מהי עיקר הפריעה, לדעת הרב ואזנר עיקרה היא קילוף העור מן העטרה וגלויה, וע”כ כשנתגלתה אף שלא ע”י קריעה נתקיימה מצוותה, ובשבת אסור שוב לקורעה, ולדעת החולקים, עיקר הפריעה היא הקריעה ועד שלא קרע לא נשלמה המצווה, (אך נראה כי אף הם מודים שבדיעבד יצא בגילוי אף בלא קריעה, וכפי שהשיב אחד מהן (הגר”נ קרליץ הו”ד בס’ ברית אליהו עמוד רל”ד הערה 454) על שנשאל האם אף כשפירש יש לחזור ולקרוע בשבת, והשיב: לאו, משום דיש כאן ספק, שמא בדיעבד כבר יצא, אך בלא פירש כיוון שעיקר הפריעה הוא קריעת הפריעה אם לא קרע עדיין לא סיים המצווה, ועכ”פ לא גרע מציצין שאין מעכבין וחובה לקרוע אף בשבת.

גדר ציצין שאינם מעכבין בשבת כל זמן שלא פירש.

ונראה עוד כי נחלקו פוסקי זמננו גם בדין גדר “ציצין שאין מעכבין המילה” שהתירו חז”ל לחזור עליהן כל זמן שלא פירש, שלדעת הרב ואזנר, היינו דווקא באופן של ציצין המכסין העטרה בפחות מרוב גובהה או הקיפה, ולסברה זו, אם למשל נשאר עור פריעה מרובה מאד, אך קרע אותה כדין וקילף אותה מהעטרה, באופן שאין עומד לחזור, ובכל זאת אם ישאיר אותה ולא יגזרנה לא ייראה יפה, אם משום נפיחותה הרבה, או אף לאחר שירד הנפיחות יהא תלוי שם (אם כי לא על העטרה) באופן לא אסטטי, לדברי הרב ואזנר יהא אסור בשבת לגזור פריעה זו במספריים לייפותה אף בשלא פירש, כיוון שהעטרה כולה כבר נתגלתה, וכן כתב בתשובה (שבט הלוי חלק ו’ סי קצ”א) וז”ל: שאין דעתי נוחה מגזירת עור הפריעה אפי’ בחול, שאין לנו להתחכם נגד המקובל (מדורות קודמים שלא גזרו) ולטעון שהוא נוי מצווה, אך עכ”פ בשבת בוודאי אין לגזור כיוון שאינו בגדר ציצין שאין מעכבין, (והביא כן גם מספר זוכר הברית עמ’ קצ”ה בשם תשובת צמח צדק) וביאר סברתו: כי אף שארז”ל שהיתר זו לחזור אף על ציצין שאין מעכבין משום “זה קלי ואנווהו” דהיינו לייפות ברית קודש, אין יופי זה תלוי במה שנראה לעינינו, אלא חז”ל קבעו מהו יופי ואימתי יש משום ואנווהו, והיינו כשהציצין חופין את העטרה אף בפחות מרוב גובה או הקיפה שאין מעכב מדינא, מ”מ משום “ואנווהו” איכא, אך לא באופן הנ”ל,
אך החולקים יסברו, כי “ואנווהו” יש בכל מה שקשור ליופי המצווה ותקנתה, וכל זמן שלא פירש מותר להשלים כל מה שצריך לזה,
ואף יותר מזה כתב בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק ל”ג הערה כ”ו, במהדורה החדשה,) וז”ל: ושמעתי מהגרש”ז אוירבך זצ”ל דבאופן שמותר לחלל שבת באיסור דרבנן צריכים לעשות הכול כראוי, גם להקפיד שלא להשאיר שום פגם ביופי של האדם, כגון חתך בפנים הדורש מבחינת הרפואה תפרים, מותר להוסיף תפרים אף שלא לשם הרפואה אלא שלא תישאר צלקת, כמו בציצין שאינם מעכבין את המילה דעושין גם בשבת, ואע”ג דהתם מפני שהתנאה לפניו במצוות משא”כ הכא, מ”מ מסתבר דבדרבנן שפיר שרי ורק לעניין דאורייתא עדיין צ”ע אם אפשר להקל” עכ”ל (וכן בשו”ת מנחת שלמה תנינא (ב-ג) סימן ל”ה כתב כן). משמע שהבין כי משום זה קלי ואנווהו הותר להשלים במילה כל דבר שיועיל ליפות או להיטיב המילה כמו שהשווה לריבוי בתפירות למנוע צלקת לצורך יופי, וכאן במילה הרי הותר אף חילול דאורייתא כל זמן שלא פירש לצורך ייפוי המצווה, א”כ לדבריו בוודאי יהא מותר לגזור תלתלי הפריעה הארוכים, משום “זה קלי ואנווהו” וק”ו מהתם שאינו מצווה.

האם ראוי וכדאי לבצע הפרדה במפריד לפני הברית?

ויתכן: שמסברת הרב ואזנר והחולקים עליו יש להוציא חילוק נוסף,
מלשון הרמב”ם השו”ע ושאר פוסקים מבואר כי את הפריעה עושין בציפורן, ועל אף שאפשר לומר כי אינו בדווקא, ורק משום שכן הדרך לעשות וקל יותר לתפוס בציפורן ולפרוע אך ניתן לעשות גם באופן אחר, אך מדברי המדרש (ילקו”ש תהלים רמז תשכ”ג, וכן במדרש תהלים מזמור ל”ה) דקדקו הפוסקים כי יש דווקא לפרוע בציפורן וכן כתבו המקובלים.
א”כ אפשר לומר, כי לסברת הרב ואזנר הנ”ל כי עיקר הפריעה היינו גילוי, א”כ אם לא קילף וגילה העטרה בציפרניו, כי נפלה מאליה לאחר החיתוך כנ”ל (ויותר שכיח באלו המפרידים הפריעה מהעטרה במפריד, לפני המילה) אף אם קרע אותה בציפרניו לא קיים “פריעה בציפורן” כי ברגע שנתגלתה העטרה נתקיימה מצות פריעה, אך לסברת החולקים דאף בשבת חובה עדיין להרימה ולקורעה, עכ”פ קיים בקריעת עור הפריעה מצוות פריעה בציפורן.
ולפי שיטת הרב וואזנר זצ”ל ייתכן כי יש הידור שלא לעשות הפרדה במפריד לפני המילה אפילו בחול (או לפחות לא לעשות הפרדה מושלמת) בכדי לקלף הפריעה בציפורן דווקא.
אך יש לדעת, כי גם לדעת הרב וואזנר, אין כל עניין להשאיר את כל עור הפריעה או רובה כפי שיש טוענים (אי משום שצריך לקלף כולה דווקא בציפורן, או לפי המובא לעיל מתשובתו, שאין דעתו נוחה מגזירת עור הפריעה אפ’ בחול, ורוצים לדייק מכאן שיש לדאוג מראש להשאיר דווקא כל עור הפריעה ולא לחתוך את חלקו עם הערלה) אלא מסתבר כי מספיק להשאיר חלקו בשיעור המעכב (ברוב גבהה או רוב הקיפה של העטרה), וכן כתב בתשובה (שבט הלוי ח”ד סי’ קל”ד אות ב’) וז”ל: אם המוהל מכווין ע”י אומנות יד שלו לחתוך חלק גדול של עור הפריעה יחד עם עור הערלה, ואח”כ הנשאר מעור הפריעה קורע בציפורן כדרך פריעה, לענ”ד דאין פגם בדבר.
(אך יש לדעת כי לעיתים יכול לצאת שכר הדקדוק בהפסידה, כי ייתכן שמרוב מהירות המוהל בברית, לא ישים ליבו לכך כי לא קילף הפריעה בכל ההיקף כראוי, ובאם נשאר דבוק ברוב הקיפה אפי’ בגובה משהו, או ברוב גובהה אפי במקום אחד, ולדברי הבכור שור מדובר בגובה מינימלי (גובה הנזר) התינוק נשאר ערל מדאורייתא, ואף אם יתקנו בחדר לאחר הברית, עכ”פ יש חשש הפסק על כל ברכות הברית, מלבד היתרונות הרבים האחרים שבהפרדה, כמו למנוע הישארות עור פריעה מרובה שיצטרכו כנראה לגזרו אח”כ ויתרבה צערא דינוקא, שלא לדבר על היתרון הבטיחותי שבהפרדה במפריד, למנוע משיכת העטרה עם הפריעה הדבוקה אליה לתוך המגן ה”י).

הפרדה בשבת

ומדי אתאנו לדבר בהפרדה, יש לחקור בדין הפרדה בשבת שכבר נשתברו עליה קולמוסין הרבה, אם ראוי ומותר לעשותה בשבת לאלו הרגילין בה בחול אם לאו,ועיקר טענת המתירים היא משום שאינו פסיק רישא שייצא דם, וכמובן דלא ניחא ליה,
אך בספר “מילה שלימה” למוהל מומחה הרב שלמה שוחט שליט”א, צוטט דבר חידוש בשם אחד מהרופאים, כי היות ועור הפריעה בתינוק לפני הברית דבוקה לעטרה, סביר כי יונקת ממנה חיות ע”י נימי דם המחוברים ביניהם, וע”כ בהפרדה נפסקים נימים אלו ופסיק רישא שייצא דם משם, אך בספר “ברית אליהו” לידידי המוהל הרב ברנדייס שליט”א, הובא שבירר הדבר אצל כמה מומחים, ואף אצל אחד הרופאים שהוזכר הדבר משמו בספר ‘מילה שלימה’, שאין נראה דבר זה נכון במציאות וכמו שכתב ג”כ ב’מילה שלימה’ בסוף דבריו. והאמת, דיותר סביר כי עור הפריעה לפני הברית יונקת חיותה מנימי הדם המחברים אותה לעור הערלה שמעליה הדבוקה ומחוברת אליה בתת עור כידוע, מלבד מה שמחוברת בחריץ מתחת לעטרה.
אך לגוף הטענה כי אין בהפרדה פסיק רישא שייצא דם, (על אף שבפוסקים נראה שקיבלו סברות סותרות מהמוהלים במציאות זו אם הוא פסיק רישא) לדעתי הענייה מסתבר כי כמעט לא יימלט שייעקר דם ממקומו ע”י הפרדה במפריד, ופוק חזי מה שכתב בחזו”א בהלכות הטפת דם ברית, כי אף אם לא יצא דם כלל אלא נצרר הדם יצא ידי חובת הטפת דם ברית, ולעניינינו, לדעתי היות ונימי הדם הנמצאים בעור הפריעה הם עדינים מאד (אפשר להיווכח בזאת כשעושים הפשלה בערלה פתוחה) לא יימלט שייצא מהם משהו דם בהפרדה, עכ”פ נצרר הדם, ולטענת המוהלים “אצלי לא יוצא דם” מתוך עדינות הפרדה, בוודאי משתדלים הם בצורת הוצאת המפריד שלא ייראה דם לבחוץ, אך זה עדיין אינו אומר שלא יצא עכ”פ מעט דם מהעור ונשאר בין עור הפריעה לעטרה,
ובכל זאת, על אף שלא הגעתי להוראה ואין בדעתי וביכולתי לפסוק בעניין, הנני להציג סברתי הקלושה לעיני הפוסקים, כי היות ואין ברית הלכתית מתבצעת לעולם ללא הפרדת עור הפריעה מן העטרה, כפי ששנינו “מל ולא פרע כאילו לא מל”, והשאלה היא רק מתי מתבצעת ההפרדה, לפני המילה או לאחריה, א”כ מאי נפק”מ מתי נעשית, והרי שנינו שכל זמן שלא סיים להסיר את הציצין המעכבין המילה חייב להשלים אפי’ אם כבר פירש מהמילה, עאכו”כ אם מפריד לפני המילה ועדיין לא סיים (התחיל) מילתו מדוע ייאסר, לא מבעי’ לדעת הסוברים שהוזכרה לעיל כי כל זמן שעוסק במילה אפי’ ציצין שאין מעכבין ואפי’ שלא במקום מצווה (כמו בתפרים), היות וניתנה שבת להידחות יעשה כדרך שעושה בחול, אלא אפי’ לסברת הרב וואזנר שאין להשלים כבחול אלא ציצין המחפין העטרה אף שאינן מעכבין, הרי הכא עדיין לא הושלמה המילה כדין, ואם תאמר הרי ניתן לעשות הברית ללא הפרדה במפריד לפניה, והרי יש שעושים כך, נשאל, וכי מוהל שהמילה אורכת לו זמן רב ותמיד נזקק לתקן ציצין המעכבין או שאינן מעכבין לפני שפורש ממילתו, האם יהא אסור לו למול בשבת ? והרי שנינו שאדם שמל פעם אחת מותר לו כבר למול בשבת, ובמשנה ברורה (סי’ של”א סעי’ י ס”ק ל”ח) הביא בשם תרומת הדשן וז”ל “ואפילו איכא אחר דמל זימנין טובא” וא”כ אין דין לקחת היותר מומחה מיומן וזריז בשבת, העיקר שלא יקלקל ולא ישאיר אותו ערל.

וכבר נחלקו המחבר והרמ”א אם ראוי ששני מוהלים ימולו בשבת שזה מל וזה פורע, לדברי המחבר (יו”ד סי’ רס”ו סעי’ י”ד) אין לחלק מעשי המילה בשבת ובכך להרבות חילולי שבת, אך הרמ”א שם כתב וז”ל: “ואדרבה נראה לי דשרי דהא מילה דחיא שבת כמו עבודה במקדש שכמה כוהנים היו עובדים ומחללים שבת, דמאחר דשבת ניתן להידחות הרי הוא כחול לכל דבר” עכ”ל, אך מלבד מה שהובא בפוסקים ובנודע ביהודה, הובא במשנה ברורה (של”א סעי י’ ס”ק ל”ו) וז”ל: “אבל הרבה אחרונים כתבו שיש להקל בזה, וכן המנהג בכל מדינות פולין תמיד הם שני מוהלים, זה חותך וזה פורע בין בחול ובין בשבת, והנה התירו לעשות המצווה באנשים שונים אף שמתרבה חילול שבת, א”כ בוודאי כשכמה פעולות נעשים ע”י אותו מוהל, (אף שיש לחלק, שכאן נעשית פעולה נוספת).
היוצא מהנ”ל, מכיוון שמדובר במוהל שעושה הפרדה במפריד בחול, ולא בכדי עושה כן כמו שעושים מוהלים מומחים רבים, כי באופן זה תיטב המילה ויהא לתועלת התינוק ולייפוי המצווה ובטיחותה כנ”ל, א”כ ראוי שלא ישנה ממנהגו בשבת, דבר שעלול להקשות עליו את הברית ולגרור בעיות וספקות אחרות בחילול שבת כנ”ל, (בהישארות מעט עור הפריעה דבוק בחריץ, או הישארות פריעה מרובה, שנכנס למחלוקת הפוסקים בגדר ציצין מעכבין ושאינן מעכבין).
ואף שיש לומר שניתן לעשות הפרדה על ברכי הסנדק, ולהסמיכה לברית לשתהא כפעולה אחת, ואולי לעשותה מערב שבת, הרי ברור כי אם הי’ ביכולתו לעשות כן (על ברכי הסנדק) הי’ עושה כן אף בחול, אלא מסתמא על ברכי הסנדק לא תהא לו יישוב הדעת מספיק לעשותה כראוי מפני המהירות ואימתא דציבורא, ואולי לא יצליח כנדרש ויגרור אחריו בברית את הבעיות הנזכרות לעיל, (מבחינת ייפוי הברית ובטיחותו) ולעשות לפני שבת, מלבד מה שפקפקו על זאת שמא דינו כחולה באבר אחד שיש לדחות הברית, (מטעם שמתנפח, אך יורד הנפיחות בד”כ עד שבת) ועל אף שלסברה זו גם העושה הפרדה בחול טרם הברית, יש לדונו כחולה באבר אחד שיש לדחות הברית, אך נראה שחולי באבר אחד נאמר על מי שחולה באיבר אחר מלבד איבר הברית, שאין להעמיס עליו חולי נוסף באיבר הברית ע”י המילה, אך הפרדה הינה חלק מפעולות הברית שאמורים להתבצע בכל אופן כנ”ל, (ואינו חולי אחר) אך בכל זאת כשעושה זאת לפני שבת ומתחיל להתרפאות כבר, ושוב עושה הברית ייתכן שהדבר שונה ומדובר בשני פציעות שונות (אף שהווי באותו אבר), אך יש אולי גם לחשוש מזיהום הפצע הנגרם בערב שבת, (ובפרט לשאינם מיומנים שעלול לצאת יותר דם) מכיוון שלא דואגים לחיטוי המקום כמו לאחר הברית,
היוצא מדברינו, שכפי שאיננו אומרים למוהלים שאינם עושים הפרדה במפריד, לעשות “תפיסה עדינה” יותר שלא ייעקר דם מנימי הערלה והפריעה, (כפי שקורה לרוב, על אף שלא תמיד יוצא ונראה בחוץ כנ”ל, ויש לדעת שבד”כ המוהלים שאינם מפרידים במפריד תפיסתם חזקה יותר, כי משתדלים להפריד חלק מעור הפריעה תוך כדי התפיסה) כך אין להורות למי שמפריד בחול לשנות ממנהגו בשבת מטעמים הנ”ל,
אך על אף הסברות שהוזכרו לעיל, יש לדעת כי מוהלים רבים חלקם גדולים בתורה, מקפידים להפריד במפריד לפני שבת, וכן כתב הרב וואזנר בתשובה (שבט הלוי חלק ד’ סי קל”ד אות ה’) וז”ל: אם אפשר לעשות ההפרדה מער”ש מה טוב, ואם אי אפשר, אז אם אינו פסיק רישא לעניין חבלה בוודאי מותר, ואם הוא פסיק רישא צ”ע לדינא (ובחלק ט’ סי’ רי”א אות ב’ כתב דיש להחמיר בזה).
עוד יש לדעת, כי המפריד מוזכר כבר בספרי הפוסקים מלפני כמה מאות שנים בצורה חיובית ומומלצת, כמו ב”מגדל עוז” להיעב”ץ שבעצמו היה מוהל בן מוהל, וישנם הטוענים כי מוזכר כבר בתשובות הגאונים.

הפוסט מצוות הפריעה כהלכתה הופיע לראשונה ב-ברית מילה כהלכתה.

להלן הכתבה שהתפרסמה בשעתו על הקורס המיוחל:

מחלקת בריתות ברבנות הראשית לישראל ערכה קורס רפואי למוהלים – לראשונה מזה 17 שנים. חשיבות רפואית ומקצועית לצד חשיבות הלכתית

ישי קרוב, כ”ה בניסן תשע”ה, 14/04/15 16:18

מחלקת בריתות ברבנות הראשית לישראל קיימה לאחרונה קורס רפואי למוהלים, בשיתוף מכון שלזינגר מהמרכז הרפואי שערי צדק.

הקורס נערך עבור מוהלים מוסמכים בעלי ותק וניסיון במטרה לשדרג את מעמדם למוהלים מומחים, המתמחים אף בבריתות מילה לא שגרתיות.

בין הנושאים אשר הועברו בקורס המקצועי – אנטומיה של גוף היילוד, מומים מולדים, מחלות שונות, אחריות משפטית, אתיקה והלכה ועוד.

בין מעבירי הקורס ניתן היה למצוא את חבר הנהלת ביה”ח שערי צדק וחתן פרס ישראל, פרופ’ אברהם שטיינברג ומנהל חדר מיון ילדים בביה”ח שערי צדק, ד”ר מתי ארליכמן.

המוהלים אשר השתתפו בקורס “שודרגו” למעמד מוהלים מומחים עם ניסיון וידע רפואי והלכתי נרחב.

הרב הראשי לישראל, הרב דוד לאו, אמר כי מדובר במהלך יזום של הרבנות הראשית לישראל ומשרד הבריאות, אשר נועד להעשיר את הידע המקצועי של המוהלים, “המוהלים עושים לאורך הדורות עבודת קודש בלתי רגילה למען קיום מצוות המילה כהלכתה, מנהלי המחלקה וכל העוסקים במלאכה פועלים בכל ימות השנה למען המצווה הנעלה הזו, ונדאג שכך אכן יהיה גם הלאה בעזרת ה’, תוך העשרה ההלכתית והרפואית הנחוצה, בהתאם ובכפוף להחלטות מועצת הרבנות הראשית”.

מנכ”ל הרבנות הראשית, אלחנן גלט, אמר כי “מחלקת הבריתות ברבנות הראשית שמה בראש מעייניה את החשיבות הרפואית והמקצועית לצד החשיבות ההלכתית של מצוות המילה. אנו שמים דגש גדול על רענון הנהלים לכל מוהל ומוהל. טובי אנשי המקצוע בתחום הרפואה וההלכה העניקו את השיעורים בקורס ואני מברך על כך”.

מנהל מחלקת בריתות ברבנות הראשית, הרב משה מורסיאנו, אמר כי “קורס מוהלים מומחים” זה, הוא ייחודי וראשון מסוגו בתחום וכולל היקף וידע רפואי ומעשי נרחב.

הפוסט אחרי 17 שנים הופיע לראשונה ב-ברית מילה כהלכתה.

הפוסט חדש! “אוצרות הברית” הופיע לראשונה ב-ברית מילה כהלכתה.