כלי ה'מגן' במקורות קדומים
המגן הוא כידוע 'כשמו כן הוא', כלי שנועד להגן מפני פגיעה בעטרה.
כלי ה'מגן' כבר מוזכר בספרו של היעב"ץ שנכתב לפני כשלוש מאות שנה, אמנם נראה מדבריו, שרק אלו שלא היו בקיאים כל כך באומנות המילה השתמשו בו, אך בדורות האחרונים – לא ברור מתי בדיוק חל המפנה המכריע בתחום – הפך השימוש בכלי זה לנחלת הכלל, ומעלות ויתרונות רבות נמצאו בו, עד שגם המומחים והאומנים הגדולים ביותר אינם מבצעים ברית ללא ה'מגן'.
למעשה כהיום, המגן אינו כלי המיועד למי שאינו בקי באומנות המילה, כי עבורו לא יועיל המגן מאומה, כפי שכבר כתב היעב"ץ שמי שאינו בקי, יוכל חלילה לדחוק גם את בשר העטרה לתוך המגן, אלא המגן מטרתו לשמש ככלי עזר למוהלים האומנים והמומחים אשר יודעים כיצד להשתמש בו נכון, ואשר על ידי המגן הם מגיעים לתוצאות הרבה יותר טובות מאשר בעבר.
מסתבר כי זוהי הסיבה שבגללה עברו כולם להשתמש במגן, פשוט לקח שזמן עד שהמגן התפתח והגיע לצורה הרצויה, ורק כאשר הוא השתכלל כפי שהוא היום הוא הפך לנחלת הכלל.
אנו רואים שני עדויות לצורת פעולתו של המגן, מצד אחד התיאור בדברי היעב"ץ מצייר לנו לכאורה ציור של מגן בעל חריץ רחב מאוד, כזה שהסיכון לדחיקת בשר העטרה לתוכו גדול מאוד.
לעומת זאת בתיאורו של בעל ה'מנחת אלעזר' בספר 'אות שלום' מצטייר לנו מגן בעל חריץ צר ביותר, וכך נכתב שם: "העידו לפניו יודעים ומבינים שראו שהסירו הצבת אחרי החיתוך במקום שנהגו בה והיה במקומה צרורות דם שחור".
דרך אגב, אם כבר מזכירים את דברי בעל המנחת אלעזר שנחשב מהמתנגדים לשימוש בכלי המגן, חשוב לציין את מה שכתב בסוף דבריו: "אך במקומות וגלילות שכבר החזיקו בצבת העשויה הזאת והמוהלים שלהם לא יוכלו באופן אחר… אי אפשר למחות בהם כי אם ימולו בלתי זאת יוכלו לבא לידי מכשול יותר".
לכן כהיום חשוב מאוד לדעת זאת, כי אין זה מן החכמה להתחכם ולעשות דברים אשר כבר אינם נהוגים היום, אחר שכבר הוחזק כלי המגן לכלי שמונע תקלות ומסייע להגיע לתוצאות מובחרות בהרבה, בין מבחינה הלכתית כפי שידוע שהיום פחות שכיח שאלות של 'ציצין המעכבין את המילה', ובין מבחינה רפואית, שתוצאות הריפוי והאיחוי ישרים ויפים יותר.
וכידוע מכמה מקרים של גדולים וטובים שהתעקשו שלא להשתמש במגן, וע"י זה באו לידי תקלה והתחרטו על כך.
עם כל האמור לעיל, יש לדעת כמה נקודות חשובות ויסודיות גם כדי לעשות הכול באופן הראוי והמובחר עפ"י ההלכה, וגם כדי למנוע שלא יצא תקלה ומכשול מתחת ידינו חלילה, ונבאר את דברינו בשני הפרקים דלהלן:
א. איך מוצאים את המגן המומלץ והמובחר
בראשונה יש לדעת כי היות וכלי המגן עבר גלגולים ושינויים רבים, וכאמור הסיבה שהוא הפך לנחלת הכלל היא משום שהוא התפתח בשלב כל שהוא לסוג וצורה מסוימים, אשר גרמו לכך שהוא התקבל ברוב דעות ככלי אשר התועלת שבו כה רבה, עד כי אין הצער המועט שהוא מוסיף נחשב כדי לוותר על היתרונות שלו.
לכן חשוב לדעת איה הוא מקום כבודו, ואיזה הוא אכן המגן הרצוי, אשר הוא זה שמביא יותר תועלת ופחות צער לתינוק.
כדי להבין את הדברים כראוי, יש לדעת כי המגנים באים בגדלים ובצורות שונים, ועשויים גם כן מכלי מתכות שונים וברמת גימור שונה.
ויש לבדוק את כל אחד מהפרטים הללו לגופו:
1. החריץ:
עד לפני כשלושים שנה היה ניתן לראות מוהלים רבים שרוחב החריץ במגן שלהם עמד על כשני מילימטרים, ולפעמים אף יותר מכך, חריץ כזה הוא חריץ רחב מאוד, המעלה שלו היא שהתינוק כמעט לא יחוש מאום בעת שימוש במגן שכזה, ומאידך זה כמעט כמו לעשות ברית ללא מגן, מחמת שהחריץ רחב כל כך ובקלות רבה עלול להכנס לשם גם חלק מבשר העטרה חלילה.
מאוחר יותר נקבע הגודל הרצוי והמומלץ לחריץ ועמד על 1 מילימטר, זהו אכן הגודל הראוי והמומלץ בדברי רוב הפוסקים המתייחסים לנושא.
כהיום רוב המגנים הנמכרים בשוק הם מעט יותר צרים והחריץ הסטנדרטי שקיים היום הוא 0.8 מ"מ.
אך גם במגנים שיוצרו בשנים עברו, וגם היום יש מגנים שרוחב החריץ שלהם הוא פחות מ 0.6 מ"מ אשר רוב הפוסקים אסרו את השימוש במגנים שכאלו, ויש אפילו מגנים שרוחב החריץ שלהם הוא פחות מ 0.3 מ"מ, אשר אין בינו לבין כלי הקלאמפ מאומה, משום שהוא מביא כמעט לאותה תוצאה, בין מבחינת הכאב הרב שהוא גורם, ובין שנחשב שהוא חותך עוד לפני שחותכים בפועל, וכן משום שהוא לפעמים מונע יציאת דם. וכל מה שהאריכו הפוסקים לגנות ולאסור את השימוש בקלאמפ מכל וכל, נוגע גם למגנים אלו.
לצערי נפגשתי לא אחת עם מוהלים ת"ח ויראי שמים מרבים, אשר החזיקו ברשותם ואף השתמשו במגנים כאלו פשוט מחוסר ידיעה והבנה בדברים.
יש דעה רווחת כי מגן הבנוי משלשה חלקים הינו בגודל אסור, אכן יש היגיון בזה, כי אחד הסיבות לבניית מגן מחלקים נפרדים, הוא משום שאי אפשר לגמור לעבד את שולי הכלי כאשר החריץ הינו צר מאוד, ולכן מחברים את החלקים רק לאחר הליטוש.
אך בשטח צריך לבדוק כל מגן לגופו, כיוון שראיתי מגנים הבנויים מחלק אחד והם פחות מהמותר, כי המכשור המשוכלל שיש היום מאפשר לעבד וללטש שוליים גם כאשר החריץ הינו צר ביותר. ומאידך ראיתי מגנים הבנויים משלוש חלקים שאף שהם צרים מעט, הם עדיין ברוחב המותר.
ישנם גם מגנים הבנויים כך שרוחב החריץ מוצר והולך, הוא מתחיל בחלקו העליון בגודל מסויים ובהמשך הוא נהיה יותר ויותר צר.
גם במגנים אלו מצוי מאוד שאף שבתחילתם הם בגודל ראוי, ברובם המכריע הינם צרים מהמותר, הגם שבחלקם החלק הצר פחות מ0.6 מ"מ הוא רק בסוף אשר עפ"י רוב לא מכניסים את העור עד לסוף המגן ממש, ובמקרים אלו רצוי לסמן את המגן כדי לדעת עד היכן מותר להכניס את העור בעת הברית.
2. הגימור והליטוש
דבר שלפעמים עוד יותר חשוב מרוחב החריץ, הינו הגימור והליטוש של הכלי, שמעתי על יותר ממקרה אחד בהם מוהל המקפיד על מגן עם רוחב חריץ כשר, שהשתמש במגן חדש, ועוד לפני שהוא ברך על המילה הוא מצא את עצמו עם הערלה ביד אחר שהמגן שלא היא מלוטש כראוי חתך את העור עד שהוא הוסר ממקומו לגמרי.
במקרה אחר ראיתי מוהל, שאף שהמגן לא חתך את הערלה לגמרי, אבל הוא פצע את העור וגרם לדימום רק מהכנסת המגן בלבד, מחמת שהמגן היה מתכת זולה ברמת גימור גרועה.
לכן בעת רכישת מגן מכל סוג שהוא יש להעבירו על עור היד ולהרגיש את רמת הגימור והליטוש עם אינו פוצע ושורט, כמו"כ מומלץ לבדוק ע"י הכנסת ניילן לתוך החריץ והעברתו על צידיו הפנימיים מעט בחוזק, אם המגן לא מלוטש טוב, הניילון ישרט ויחתך.
3. עובי וסוג מתכת
עובי וסוג המתכת חשובים גם כן מאוד, כי מגן ממתכת רכה או דקה מידי עלול להתעקם כאשר דוחקים אותו לתוך העור, והפרשי הגובה של שני צידי המגן המתרחקים אחד מהשני עלולים לגרום לסכנה.
* * *
טיפ: סימן מובהק למגן צר האסור לשימוש עפ"י הלכה: אחרי החיתוך צריך לשלוף אותו החוצה בכח, הוא לא יוצא בקלות.
* * *
למעשה: כל מוהל מומחה מעדיף להחזיק ברשותו מגנים מכמה סוגים, שכן 'לאו כל האצבעות שוות', ולפעמים מתאים יותר מגן עם חריץ קצת גדול יותר מהסטנדרט, ולפעמים יש צורך בחריץ צר יותר.
אך בכל אופן חובה לבדוק שגם המגנים הצרים יותר אינם פחות מ 0.6 מ"מ כמבואר דבר זה בכמה פוסקים.
היום יש מגנים שמתחילים ברוחב גדול ומסתיימים ברוחב צר, מגנים אלו יכולים לתת מענה לכל מיני מצבים, כי קל יותר להכניסם גם כאשר גודל ועובי העור קצת יותר מהרגיל, ובחלקם הפנימי הם מתאימים גם למצבים בהם העור דק ביותר.
רובם של מגנים אלו מסתיימים ברוחב פחות מהמותר, ואם רוב אורך החריץ כשר ורק בסופו הוא צר מהמותר ניתן לסמן זאת כדי לדעת בדיוק עד היכן מותר לדחוק את העור.
גם יש להיזהר כי מצוי מגנים מסוג זה המתחילים ברוחב גדול באופן מוגזם, שעלול לאפשר מאוד בקלות כניסה של בשר העטרה פנימה.
ב. מתי נכון וראוי להשתמש עם מגן ומתי לא
על המוהלים, (ובעיקר על אלו שעדין אין להם מספיק ניסיון) לדעת, כי יש מצבים הפוכים, מצבים שם דווקא בשימוש עם מגן תהיה עם רמת סיכון הרבה יותר גבוהה.
מדובר במצבים בהם יש רק ערלה חלקית (נקרא היום 'נולד מהול' או 'חצי מהול', מצוי מאוד במקרים של 'היפוספדיאס'), כמובן שיש בזה הרבה דרגות, וכל דבר יש לבדוק לגופו של ענין, אבל גם אם ראיתם מוהל שהצליח לעשות ברית כזאת ע"י 'תפיסה' רגילה והכנסת מגן, זה לא אומר שאתם גם יכולים, הרבה נכשלו בבריתות כאלו, כי קשה מאוד לתפוס רק את העור שהוא קצר יותר, מבלי להכניס בטעות גם חלק מהעטרה חלילה, רק מוהלים מומחים עם הרבה ניסיון יכולים לבצע זאת.
ישנם גם בין המומחים הגדולים ביותר, שיעדיפו תמיד לבצע בריתות מסוג זה באמצעות מספריים, בשיטות השונות הידועות בזה.
לא אכנס לפרטים הקיימים בעניין, אשר רבו מספור ולא שייך לבארם על גבי הכתב. אך חשוב ביותר להדגיש, כי כל שינוי במבנה הברית ובצורת הערלה, יכול לגרום לרמת סיכון גבוהה יותר כאשר מבצעים 'תפיסה' באופן הרגיל ומשתמשים במגן, יתכן כי מוהל חסר ניסיון שייקח מספריים ויגזור מסביב, אף שהביצוע לא יהיה עבורו קל, יהיה בכך הרבה פחות סיכון מאשר לנסות לבצע בברית כזאת 'תפיסה' רגילה.
* * *
כמו"כ יתכנו גם בריתות רגילות, שבשעת התפיסה עלולים להרגיש קושי בהחלקת העטרה כלפי מטה, העטרה אינה משתחררת ויורדת כמו תמיד.
הכלל הראשון הוא, בשום אופן לא להתעקש ולנסות לתפוס בכח! זה עלול להיות מסוכן, צריך לנסות לבדוק מה הבעיה ולמצוא את הפתרון הנכון, אם אינכם מצליחים בקשו עזרה.
דבר זה עלול לקרות מכמה סיבות.
הדבר השכיח יותר, מצוי מאוד בערלות פתוחות (גם כאשר ארכם הוא רגיל ואינם בגדר של מהול חלקית), שה'פרנולום' דבוק ומחובר עד למעלה, במקרה כזה, הפשלת הערלה וניתוק מוקדם של הפרנלום לפני הברית יפתור את הבעיה.
אך יתכן גם מצב נוסף, זה כבר יותר נדיר אך בהחלט מצוי, (בד"כ גם בבריתות שיש בהם שינוי צורה חיצוני כל שהוא). הרקמות הפנימית של החלק הוונטרלי (שעה 6) דבוקות לעור החיצון ואינן נותנות לעטרה לרדת בשום אופן.
במקרה כזה הפתרון יהיה לקחת שיפוע מאוד גדול, זאת אומרת לקחת בשעה 12 כרגיל, ובשעה 6 לקחת כמעט אפס. התוצאה תהיה שאחרי הברית ישאר ציץ ארוך בשעה 6, אותו יש להוריד עם מספריים בעדינות אחרי הברית, זה לא קל, כי הוא דבוק מאוד לרקמות הפנימיות, וזה דורש מיומנות גדולה.
אך תפיסה "בכח" במקרה כזה עלולה להסתיים בחיתוך של חלק מהעטרה חלילה, ולכן בכל מצב ספק יש להחמיר ולוותר לגמרי או לבקש עזרה.
שימו לב! המאמר מיועד רק למי שכבר מנוסה ומבין במה המדובר, ואין ללמוד מכאן ללא הסמכה מקצועית כפי המקובל.
השם יתברך יעזרנו תמיד על דבר כבוד שמו, להשכיל ולהצליח בעבודת הקודש, לעשות הכול לפי ההלכה, ללא שתצא חלילה שום תקלה ומכשול מתחת ידינו, ויתקיים בנו תמיד "וכרות עמו הברית" שהקב"ה יהיה עם ידינו בעת מעבדינו אמן ואמן.
