מצוות הפריעה כהלכתה

פריעה: קריעה או גילוי? – מאמר תורני מהמוהל מומחה הרב יחזקאל קיין – יו”ר מכון ברית מילה כהלכתה

פירוש המילה “פורעין” במשנה במסכת שבת

במשנה שבת: מוהלין ופורעין ומוצצין, ופירש”י: “פורעין, את העור”.
מלשון המשנה “פורעין את העור”, ולא “פורעין את עטרה” או “את המילה”, אנו למדים שמשמעות המילה “פורעין” היינו “קורעין” את עור הפריעה החופה את העטרה, שאילו כוונת המשנה הייתה “פורעין” מלשון גילוי, לא מתאים לומר זאת על ה”עור” אלא על ה”עטרה”, כי את העטרה מגלין מן העור החופה אותה. מכאן אנו למדין שדברי המשנה “פורעין” מורים לנו על קריעת עור הפריעה.

אסמכתא מדברי השולחן ערוך והרמב”ם

ובפירוש המשניות להרמב”ם כתב כן בפירוש “פורעין, כאילו אמר קורעין”, וכן לשון השו”ע והרמב”ם “קורעין את העור…”.
היוצא מזה דאין די בדחיפת הפריעה למטה, (בל’ הפוסקים “למעלה” מן העטרה) אלא צריך קריעה בציפורן דווקא.
ובטעם הדבר נאמר, כי מלבד שכן קיבלנו המצווה איש מפי איש מדור המדבר, באם לא נקרע העור עלול לחזור ולכסות העטרה, כי בטבעו הי’ כן עור הפריעה מתחילה על העטרה, ובפרט כשמתנפח אינו יכול לעמוד למטה ונדחף על העטרה, ולא תמיד מועילה התחבושת להחזיקה למטה, אך אם קורעה גורם להרחבתה כשלמה, ומתיישבת היטב תחת העטרה, בפרט כשחובשה שם היטב וגם יש טוענים כי הקריעה מחלשת כוחה ושוב לא תהא לה מחייה (עי’ אור החיים הק’ תזריע וז”ל: הפריעה הוא מה שפורע העור הדק לב’…פי’ יעשנו כבשר שאין בו חיות עכ”ל).

מילת “פריעה” נוספת בדברי המשנה שמשמעותה “גילוי”

אך במשנה דלהלן “מל ולא פרע את המילה כאילו לא מל” פירש”י, “לא פרע, לא גילה” משמע דמפרש קריעה מלשון גילוי וא”כ אם גילה את העטרה מעור הפריעה סגי, בין אם ע”י – מילה ופריעה בבת אחת, בין אם ע”י שקילף את עור הפריעה מן העטרה בציפורן וחבשה למטה, באופן שהתחברה שם ולא תעלה שוב על העטרה, בזה סגי אע”פ שלא קרע את עור הפריעה,
אך בכדי לתרץ את הסתירה בדברי רש”י נצטרך לומר, כי במשנה א’ שמדבר בלשון ד”לכתחילה”, בוודאי “לכתחילה” יש לקרוע את עור הפריעה כפי שנהגו מעולם בישראל הלכה למשה מסיני, (או מזמן יהושע, כדדרז”ל “שוב מול את ישראל שנית”, ואולי קיבלו מסיני אך קיימו למעשה רק עם יהושע כדארז”ל “מפני רוח צפונית”) אך בדיעבד אם גילה העטרה ע”י קילוף הפריעה בציפורן סגי, ורק כשמל ולא “גילה” העטרה כלל ע”ז נאמר במשנה “כאילו לא מל” (ומדויק כן מל’ המשנה: ולא פרע את “המילה” ואם הפירוש קריעה הול”ל ולא קרע את “העור”, כי את המילה=העטרה אין קורעים אלא מגלים אותה מן העור, לכן הוכרח רש”י לפרש לא פרע את המילה: לא גילה).
יצא לנו מזה, כי אם מתגלית העטרה בלא שקרע את עור הפריעה, אע”פ שלא קיים המצווה כנתינתה לכתחילה, אך בדיעבד יצא.

דברי ספר “המנהיג” שאם לא קרע הרי זה “מל ולא פרע”

אך בספר המנהיג כתב וז”ל: מה ששנינו בפ”ר אליעזר המל, מל ולא פרע כאלו לא מל, פי’ כל חכמי ישראל ולא פרע, ולא קרע, שאחר שמל קורעו בציפורניו בגדל ובאצבע את העורות העליונים במשך כל העטרה שתתגלה כולה, שאלמלא גולין אותה בעלמא כמו ופרע את ראש האישה, כאשר שמעתי מפי הדיוט אחד שהיה מוהל ולא פורע ומוצץ (והילד נשאר ערל) [יתערל הילד] כבתחילה… ואני העבר העברתי את המוהל ההוא במדינת ברגו”ש ונתתי אחרים תחתיו אשר לימדתים, זכרה לי אל’ לטובה. אב”ן הירחי עכ”ל. לדבריו משמע כי אע”פ שגילה את העטרה, כיוון שלא קרע קרי לי’ “מל ולא פרע”, אך ניתן לומר כי שם מיירי מסתמא שנשתייר רוב הפריעה, באופן שאם לא קורע אותה בוודאי תחזור למעלה על העטרה כמקודם מחמת ריבויה, כי תתנפח ותקפוץ למעלה, וגם מחמת שהחלון קטן וצר ומשום כך אין באפשרותה להישאר למטה, ואף אם חבשה בטוב למטה, כשתוסר התחבושת תחזור למקומה, וגם עור החיצון יטפס ויגדל חזרה עד קצה העליון של הפריעה, וכמו שסיים שם “יתערל הילד כבתחילה” אך באופן שנשאר אך מעט פריעה, כדרך המוהלים היום שמשתדלים לחתוך רובה עם הערלה, והמעט שנשאר קילפה למטה וחבשה בטוב באופן שלא תחזור למעלה, יתכן כי יצא ידי חובת “פריעה” בדיעבד.

קריעת הפריעה בשבת לאחר שכבר נתגלתה העטרה

פוסקי זמננו דנו בשאלה: מוהל שמל בשבת, ומיד לאחר המילה קפצה הפריעה למטה מן העטרה, (בל’ הפוסקים “מן העטרה ולמעלה”) כפי שקורה פעמים רבות כשנשאר אך מעט מהפריעה, ובפרט כשמפרידים מקודם במפריד שאז אין הפריעה דבוקה לעטרה, וקורה שנופלת מאליה למטה (או שדחפה בידו) ונתגלתה העטרה, האם צריך ומותר להרימה ולקורעה,
הרב וואזנר (בשו”ת שבט הלוי ח”ז סימן קס”ג) אוסר לקרוע, וסברתו: כי מכיוון שנתגלתה העטרה כבר נתקיימה מצוות פריעה, ואע”פ ששנינו כי “כל זמן שלא פירש מן המילה חוזר אף על ציצין שאין מעכבין” משום זה קלי ואנווהו, סברתו: כי “ציצין שאין מעכבין” היינו שעולין על העטרה בשיעור שפחות מרוב גובהה או הקיפה, אך כאן מיירי שהפריעה אינה עוד על העטרה כלל כי נפלה למטה, ולכן אין לחלל שבת ולקורעה, וכן כתב בתשובה (שם) וז”ל: “בעניין עור הפריעה שנשאר בשלימותו או חלקו ורק עלתה מעל החריץ (לצד הגוף) או שהמוהל דוחקו שלא ברצונו לפני שהצליח לקורעו… אם מותר למשכו ממקומו ולקרעו בשבת… טבע עור הפריעה אם קרעו אותו בציפורניים, אבד כוחו וחיותו ומתאחה יפה עם בשר הגיד, משא”כ אם לא נקרע יכול להתנפח ולרדת גם למטה, (על העטרה) ולפעמים מכסה שוב העטרה”, ופסק שם הרב וואזנר בתשובה זו לאסור, וז”ל “כי כשעלה (עור הפריעה) למעלה (לצד הגוף) בלי קריעת ציפורניים וכל העטרה מגולה לפניו כראוי, מי יכול להכחיש שבזה נתקיים מצוות התורה בשלימותה… ונהי דיכול לגרום קלקול ונפוח לאחר זמן, זה יכול להיות סיבה אולי, שבחול ימשוך אותו למטה (לצד העטרה) ויקרע בציפורן כמקובל ויחזירו שוב לכאן ולכאן, אבל לעניין חילול שבת אני מהסס מאוד, דודאי כי האי גוונא אינו בכלל ציצין שאין מעכבין, דהתם נשאר דבר שאין מעכב על שטח מקום חיוב המילה והיה מעיקרא בכלל מצוות מילה, משא”כ בנדון דידן שמצוות מילה אזדה לה לגמרי… גם אם יחזור שוב לא יתדבק והרי בזה הוא מהול מעיקר הדין, (אך באופן שוודאי עומד עור הפריעה לחזור על העטרה, נראה שגם הוא מודה שיש להחזירו ולקרעו אפילו בשבת).
ובחלק ח’ (סימן צ) כתב עוד בעניין זה וז”ל: “דהרבה פעמים המוהלים ע”י שתופסים ב’ העורות ערלה ופריעה ביד וחותכין שיעור גדול קופץ ממילא עור הנשאר למעלה מן העטרה ונשארה העטרה מגולה משניהם, אבל המה כדי להראות שעושים גם פריעה בצפורן מושכים בכח עור הפריעה למטה ופורעין אותו בצפורן, אעפ”י שאין זה עוד אותו עור שצריך פריעה, וכתבתי שעושה כן בשבת בודאי נקרא מחלל שבת, דכיון שאין כאן בטבע עוד עור פריעה ששייך למצות מילה הו”ל פחות מציצין שאין מעכבין ופשוט”.
אך פוסקים רבים חלקו על סברתו זו, ופסקו כי אף באופן הנ”ל, חובה על המוהל להרים הפריעה ולקורעה אף בשבת כי כך מצוותה, ובלי קריעה יתכן שתעלה הפריעה ותכסה שוב העטרה.
ואפשר, כי שורש מחלוקתם היא מהי עיקר הפריעה, לדעת הרב ואזנר עיקרה היא קילוף העור מן העטרה וגלויה, וע”כ כשנתגלתה אף שלא ע”י קריעה נתקיימה מצוותה, ובשבת אסור שוב לקורעה, ולדעת החולקים, עיקר הפריעה היא הקריעה ועד שלא קרע לא נשלמה המצווה, (אך נראה כי אף הם מודים שבדיעבד יצא בגילוי אף בלא קריעה, וכפי שהשיב אחד מהן (הגר”נ קרליץ הו”ד בס’ ברית אליהו עמוד רל”ד הערה 454) על שנשאל האם אף כשפירש יש לחזור ולקרוע בשבת, והשיב: לאו, משום דיש כאן ספק, שמא בדיעבד כבר יצא, אך בלא פירש כיוון שעיקר הפריעה הוא קריעת הפריעה אם לא קרע עדיין לא סיים המצווה, ועכ”פ לא גרע מציצין שאין מעכבין וחובה לקרוע אף בשבת.

גדר ציצין שאינם מעכבין בשבת כל זמן שלא פירש.

ונראה עוד כי נחלקו פוסקי זמננו גם בדין גדר “ציצין שאין מעכבין המילה” שהתירו חז”ל לחזור עליהן כל זמן שלא פירש, שלדעת הרב ואזנר, היינו דווקא באופן של ציצין המכסין העטרה בפחות מרוב גובהה או הקיפה, ולסברה זו, אם למשל נשאר עור פריעה מרובה מאד, אך קרע אותה כדין וקילף אותה מהעטרה, באופן שאין עומד לחזור, ובכל זאת אם ישאיר אותה ולא יגזרנה לא ייראה יפה, אם משום נפיחותה הרבה, או אף לאחר שירד הנפיחות יהא תלוי שם (אם כי לא על העטרה) באופן לא אסטטי, לדברי הרב ואזנר יהא אסור בשבת לגזור פריעה זו במספריים לייפותה אף בשלא פירש, כיוון שהעטרה כולה כבר נתגלתה, וכן כתב בתשובה (שבט הלוי חלק ו’ סי קצ”א) וז”ל: שאין דעתי נוחה מגזירת עור הפריעה אפי’ בחול, שאין לנו להתחכם נגד המקובל (מדורות קודמים שלא גזרו) ולטעון שהוא נוי מצווה, אך עכ”פ בשבת בוודאי אין לגזור כיוון שאינו בגדר ציצין שאין מעכבין, (והביא כן גם מספר זוכר הברית עמ’ קצ”ה בשם תשובת צמח צדק) וביאר סברתו: כי אף שארז”ל שהיתר זו לחזור אף על ציצין שאין מעכבין משום “זה קלי ואנווהו” דהיינו לייפות ברית קודש, אין יופי זה תלוי במה שנראה לעינינו, אלא חז”ל קבעו מהו יופי ואימתי יש משום ואנווהו, והיינו כשהציצין חופין את העטרה אף בפחות מרוב גובה או הקיפה שאין מעכב מדינא, מ”מ משום “ואנווהו” איכא, אך לא באופן הנ”ל,
אך החולקים יסברו, כי “ואנווהו” יש בכל מה שקשור ליופי המצווה ותקנתה, וכל זמן שלא פירש מותר להשלים כל מה שצריך לזה,
ואף יותר מזה כתב בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק ל”ג הערה כ”ו, במהדורה החדשה,) וז”ל: ושמעתי מהגרש”ז אוירבך זצ”ל דבאופן שמותר לחלל שבת באיסור דרבנן צריכים לעשות הכול כראוי, גם להקפיד שלא להשאיר שום פגם ביופי של האדם, כגון חתך בפנים הדורש מבחינת הרפואה תפרים, מותר להוסיף תפרים אף שלא לשם הרפואה אלא שלא תישאר צלקת, כמו בציצין שאינם מעכבין את המילה דעושין גם בשבת, ואע”ג דהתם מפני שהתנאה לפניו במצוות משא”כ הכא, מ”מ מסתבר דבדרבנן שפיר שרי ורק לעניין דאורייתא עדיין צ”ע אם אפשר להקל” עכ”ל (וכן בשו”ת מנחת שלמה תנינא (ב-ג) סימן ל”ה כתב כן). משמע שהבין כי משום זה קלי ואנווהו הותר להשלים במילה כל דבר שיועיל ליפות או להיטיב המילה כמו שהשווה לריבוי בתפירות למנוע צלקת לצורך יופי, וכאן במילה הרי הותר אף חילול דאורייתא כל זמן שלא פירש לצורך ייפוי המצווה, א”כ לדבריו בוודאי יהא מותר לגזור תלתלי הפריעה הארוכים, משום “זה קלי ואנווהו” וק”ו מהתם שאינו מצווה.

האם ראוי וכדאי לבצע הפרדה במפריד לפני הברית?

ויתכן: שמסברת הרב ואזנר והחולקים עליו יש להוציא חילוק נוסף,
מלשון הרמב”ם השו”ע ושאר פוסקים מבואר כי את הפריעה עושין בציפורן, ועל אף שאפשר לומר כי אינו בדווקא, ורק משום שכן הדרך לעשות וקל יותר לתפוס בציפורן ולפרוע אך ניתן לעשות גם באופן אחר, אך מדברי המדרש (ילקו”ש תהלים רמז תשכ”ג, וכן במדרש תהלים מזמור ל”ה) דקדקו הפוסקים כי יש דווקא לפרוע בציפורן וכן כתבו המקובלים.
א”כ אפשר לומר, כי לסברת הרב ואזנר הנ”ל כי עיקר הפריעה היינו גילוי, א”כ אם לא קילף וגילה העטרה בציפרניו, כי נפלה מאליה לאחר החיתוך כנ”ל (ויותר שכיח באלו המפרידים הפריעה מהעטרה במפריד, לפני המילה) אף אם קרע אותה בציפרניו לא קיים “פריעה בציפורן” כי ברגע שנתגלתה העטרה נתקיימה מצות פריעה, אך לסברת החולקים דאף בשבת חובה עדיין להרימה ולקורעה, עכ”פ קיים בקריעת עור הפריעה מצוות פריעה בציפורן.
ולפי שיטת הרב וואזנר זצ”ל ייתכן כי יש הידור שלא לעשות הפרדה במפריד לפני המילה אפילו בחול (או לפחות לא לעשות הפרדה מושלמת) בכדי לקלף הפריעה בציפורן דווקא.
אך יש לדעת, כי גם לדעת הרב וואזנר, אין כל עניין להשאיר את כל עור הפריעה או רובה כפי שיש טוענים (אי משום שצריך לקלף כולה דווקא בציפורן, או לפי המובא לעיל מתשובתו, שאין דעתו נוחה מגזירת עור הפריעה אפ’ בחול, ורוצים לדייק מכאן שיש לדאוג מראש להשאיר דווקא כל עור הפריעה ולא לחתוך את חלקו עם הערלה) אלא מסתבר כי מספיק להשאיר חלקו בשיעור המעכב (ברוב גבהה או רוב הקיפה של העטרה), וכן כתב בתשובה (שבט הלוי ח”ד סי’ קל”ד אות ב’) וז”ל: אם המוהל מכווין ע”י אומנות יד שלו לחתוך חלק גדול של עור הפריעה יחד עם עור הערלה, ואח”כ הנשאר מעור הפריעה קורע בציפורן כדרך פריעה, לענ”ד דאין פגם בדבר.
(אך יש לדעת כי לעיתים יכול לצאת שכר הדקדוק בהפסידה, כי ייתכן שמרוב מהירות המוהל בברית, לא ישים ליבו לכך כי לא קילף הפריעה בכל ההיקף כראוי, ובאם נשאר דבוק ברוב הקיפה אפי’ בגובה משהו, או ברוב גובהה אפי במקום אחד, ולדברי הבכור שור מדובר בגובה מינימלי (גובה הנזר) התינוק נשאר ערל מדאורייתא, ואף אם יתקנו בחדר לאחר הברית, עכ”פ יש חשש הפסק על כל ברכות הברית, מלבד היתרונות הרבים האחרים שבהפרדה, כמו למנוע הישארות עור פריעה מרובה שיצטרכו כנראה לגזרו אח”כ ויתרבה צערא דינוקא, שלא לדבר על היתרון הבטיחותי שבהפרדה במפריד, למנוע משיכת העטרה עם הפריעה הדבוקה אליה לתוך המגן ה”י).

הפרדה בשבת

ומדי אתאנו לדבר בהפרדה, יש לחקור בדין הפרדה בשבת שכבר נשתברו עליה קולמוסין הרבה, אם ראוי ומותר לעשותה בשבת לאלו הרגילין בה בחול אם לאו,ועיקר טענת המתירים היא משום שאינו פסיק רישא שייצא דם, וכמובן דלא ניחא ליה,
אך בספר “מילה שלימה” למוהל מומחה הרב שלמה שוחט שליט”א, צוטט דבר חידוש בשם אחד מהרופאים, כי היות ועור הפריעה בתינוק לפני הברית דבוקה לעטרה, סביר כי יונקת ממנה חיות ע”י נימי דם המחוברים ביניהם, וע”כ בהפרדה נפסקים נימים אלו ופסיק רישא שייצא דם משם, אך בספר “ברית אליהו” לידידי המוהל הרב ברנדייס שליט”א, הובא שבירר הדבר אצל כמה מומחים, ואף אצל אחד הרופאים שהוזכר הדבר משמו בספר ‘מילה שלימה’, שאין נראה דבר זה נכון במציאות וכמו שכתב ג”כ ב’מילה שלימה’ בסוף דבריו. והאמת, דיותר סביר כי עור הפריעה לפני הברית יונקת חיותה מנימי הדם המחברים אותה לעור הערלה שמעליה הדבוקה ומחוברת אליה בתת עור כידוע, מלבד מה שמחוברת בחריץ מתחת לעטרה.
אך לגוף הטענה כי אין בהפרדה פסיק רישא שייצא דם, (על אף שבפוסקים נראה שקיבלו סברות סותרות מהמוהלים במציאות זו אם הוא פסיק רישא) לדעתי הענייה מסתבר כי כמעט לא יימלט שייעקר דם ממקומו ע”י הפרדה במפריד, ופוק חזי מה שכתב בחזו”א בהלכות הטפת דם ברית, כי אף אם לא יצא דם כלל אלא נצרר הדם יצא ידי חובת הטפת דם ברית, ולעניינינו, לדעתי היות ונימי הדם הנמצאים בעור הפריעה הם עדינים מאד (אפשר להיווכח בזאת כשעושים הפשלה בערלה פתוחה) לא יימלט שייצא מהם משהו דם בהפרדה, עכ”פ נצרר הדם, ולטענת המוהלים “אצלי לא יוצא דם” מתוך עדינות הפרדה, בוודאי משתדלים הם בצורת הוצאת המפריד שלא ייראה דם לבחוץ, אך זה עדיין אינו אומר שלא יצא עכ”פ מעט דם מהעור ונשאר בין עור הפריעה לעטרה,
ובכל זאת, על אף שלא הגעתי להוראה ואין בדעתי וביכולתי לפסוק בעניין, הנני להציג סברתי הקלושה לעיני הפוסקים, כי היות ואין ברית הלכתית מתבצעת לעולם ללא הפרדת עור הפריעה מן העטרה, כפי ששנינו “מל ולא פרע כאילו לא מל”, והשאלה היא רק מתי מתבצעת ההפרדה, לפני המילה או לאחריה, א”כ מאי נפק”מ מתי נעשית, והרי שנינו שכל זמן שלא סיים להסיר את הציצין המעכבין המילה חייב להשלים אפי’ אם כבר פירש מהמילה, עאכו”כ אם מפריד לפני המילה ועדיין לא סיים (התחיל) מילתו מדוע ייאסר, לא מבעי’ לדעת הסוברים שהוזכרה לעיל כי כל זמן שעוסק במילה אפי’ ציצין שאין מעכבין ואפי’ שלא במקום מצווה (כמו בתפרים), היות וניתנה שבת להידחות יעשה כדרך שעושה בחול, אלא אפי’ לסברת הרב וואזנר שאין להשלים כבחול אלא ציצין המחפין העטרה אף שאינן מעכבין, הרי הכא עדיין לא הושלמה המילה כדין, ואם תאמר הרי ניתן לעשות הברית ללא הפרדה במפריד לפניה, והרי יש שעושים כך, נשאל, וכי מוהל שהמילה אורכת לו זמן רב ותמיד נזקק לתקן ציצין המעכבין או שאינן מעכבין לפני שפורש ממילתו, האם יהא אסור לו למול בשבת ? והרי שנינו שאדם שמל פעם אחת מותר לו כבר למול בשבת, ובמשנה ברורה (סי’ של”א סעי’ י ס”ק ל”ח) הביא בשם תרומת הדשן וז”ל “ואפילו איכא אחר דמל זימנין טובא” וא”כ אין דין לקחת היותר מומחה מיומן וזריז בשבת, העיקר שלא יקלקל ולא ישאיר אותו ערל.

וכבר נחלקו המחבר והרמ”א אם ראוי ששני מוהלים ימולו בשבת שזה מל וזה פורע, לדברי המחבר (יו”ד סי’ רס”ו סעי’ י”ד) אין לחלק מעשי המילה בשבת ובכך להרבות חילולי שבת, אך הרמ”א שם כתב וז”ל: “ואדרבה נראה לי דשרי דהא מילה דחיא שבת כמו עבודה במקדש שכמה כוהנים היו עובדים ומחללים שבת, דמאחר דשבת ניתן להידחות הרי הוא כחול לכל דבר” עכ”ל, אך מלבד מה שהובא בפוסקים ובנודע ביהודה, הובא במשנה ברורה (של”א סעי י’ ס”ק ל”ו) וז”ל: “אבל הרבה אחרונים כתבו שיש להקל בזה, וכן המנהג בכל מדינות פולין תמיד הם שני מוהלים, זה חותך וזה פורע בין בחול ובין בשבת, והנה התירו לעשות המצווה באנשים שונים אף שמתרבה חילול שבת, א”כ בוודאי כשכמה פעולות נעשים ע”י אותו מוהל, (אף שיש לחלק, שכאן נעשית פעולה נוספת).
היוצא מהנ”ל, מכיוון שמדובר במוהל שעושה הפרדה במפריד בחול, ולא בכדי עושה כן כמו שעושים מוהלים מומחים רבים, כי באופן זה תיטב המילה ויהא לתועלת התינוק ולייפוי המצווה ובטיחותה כנ”ל, א”כ ראוי שלא ישנה ממנהגו בשבת, דבר שעלול להקשות עליו את הברית ולגרור בעיות וספקות אחרות בחילול שבת כנ”ל, (בהישארות מעט עור הפריעה דבוק בחריץ, או הישארות פריעה מרובה, שנכנס למחלוקת הפוסקים בגדר ציצין מעכבין ושאינן מעכבין).
ואף שיש לומר שניתן לעשות הפרדה על ברכי הסנדק, ולהסמיכה לברית לשתהא כפעולה אחת, ואולי לעשותה מערב שבת, הרי ברור כי אם הי’ ביכולתו לעשות כן (על ברכי הסנדק) הי’ עושה כן אף בחול, אלא מסתמא על ברכי הסנדק לא תהא לו יישוב הדעת מספיק לעשותה כראוי מפני המהירות ואימתא דציבורא, ואולי לא יצליח כנדרש ויגרור אחריו בברית את הבעיות הנזכרות לעיל, (מבחינת ייפוי הברית ובטיחותו) ולעשות לפני שבת, מלבד מה שפקפקו על זאת שמא דינו כחולה באבר אחד שיש לדחות הברית, (מטעם שמתנפח, אך יורד הנפיחות בד”כ עד שבת) ועל אף שלסברה זו גם העושה הפרדה בחול טרם הברית, יש לדונו כחולה באבר אחד שיש לדחות הברית, אך נראה שחולי באבר אחד נאמר על מי שחולה באיבר אחר מלבד איבר הברית, שאין להעמיס עליו חולי נוסף באיבר הברית ע”י המילה, אך הפרדה הינה חלק מפעולות הברית שאמורים להתבצע בכל אופן כנ”ל, (ואינו חולי אחר) אך בכל זאת כשעושה זאת לפני שבת ומתחיל להתרפאות כבר, ושוב עושה הברית ייתכן שהדבר שונה ומדובר בשני פציעות שונות (אף שהווי באותו אבר), אך יש אולי גם לחשוש מזיהום הפצע הנגרם בערב שבת, (ובפרט לשאינם מיומנים שעלול לצאת יותר דם) מכיוון שלא דואגים לחיטוי המקום כמו לאחר הברית,
היוצא מדברינו, שכפי שאיננו אומרים למוהלים שאינם עושים הפרדה במפריד, לעשות “תפיסה עדינה” יותר שלא ייעקר דם מנימי הערלה והפריעה, (כפי שקורה לרוב, על אף שלא תמיד יוצא ונראה בחוץ כנ”ל, ויש לדעת שבד”כ המוהלים שאינם מפרידים במפריד תפיסתם חזקה יותר, כי משתדלים להפריד חלק מעור הפריעה תוך כדי התפיסה) כך אין להורות למי שמפריד בחול לשנות ממנהגו בשבת מטעמים הנ”ל,
אך על אף הסברות שהוזכרו לעיל, יש לדעת כי מוהלים רבים חלקם גדולים בתורה, מקפידים להפריד במפריד לפני שבת, וכן כתב הרב וואזנר בתשובה (שבט הלוי חלק ד’ סי קל”ד אות ה’) וז”ל: אם אפשר לעשות ההפרדה מער”ש מה טוב, ואם אי אפשר, אז אם אינו פסיק רישא לעניין חבלה בוודאי מותר, ואם הוא פסיק רישא צ”ע לדינא (ובחלק ט’ סי’ רי”א אות ב’ כתב דיש להחמיר בזה).
עוד יש לדעת, כי המפריד מוזכר כבר בספרי הפוסקים מלפני כמה מאות שנים בצורה חיובית ומומלצת, כמו ב”מגדל עוז” להיעב”ץ שבעצמו היה מוהל בן מוהל, וישנם הטוענים כי מוזכר כבר בתשובות הגאונים.